In questo romanzo autobiografico, Be'er porta alla luce i segreti, i tabù e le inconfessate sofferenze della sua famiglia. Una madre ossessivamente protettiva e ambiziosa nei suoi confronti e un padre frustrato e debole che trova il suo unico conforto nel canto sinagogale costituiscono il nido nel quale cresce e si forma il giovane Be'er. È Batei Ungarin, il quartiere ortodosso di Gerusalemme, a fare da sfondo al viaggio interiore dell'autore, che analizza senza compromessi i complessi rapporti con i genitori.
Haim Be’er (חיים באר), also publishing as Chaim Be'er, was born in Jerusalem in 1945 and was raised in an Orthodox home. He completed his army service in the military chaplaincy. In 1966, he began working for Am Oved Publishing House and a few years later became member of the editorial board. For many years, he also wrote a weekly column for the daily Davar. He taught Hebrew literature and creative writing at Ben-Gurion University of the Negev, and at present he is editor of the Kesset Project for debut fiction. Be’er has received several literary awards for his poetry and fiction, including the Prime Minister's Prize twice (1979; 1993), the Bernstein Prize (1980), the Kugel Prize (2000), the Bialik Prize (2002), the ACUM Prize for Lifetime Achievement (2005), the Neuman Prize (2008), the Brenner Prize (2011), the Prime Minister's Award for the Fostering and Preservation of the Hebrew language (2012) and the Ramat Gan Prize (2013). His novel, Feathers, is included in "The Greatest Works of Modern Jewish Literature" (2001).
חיים באר הוא ללא ספק ה - סופר, בהא הידיעה הישראלי האהוב עלי. השפה העשירה מתובלת באידיש, האנקדוטות והדמויות הנפלאות שהוא מצייר גורמים לי עונג רב.
אפשר לראות בספר טריפטיכון: החלק הראשון מתאר את מערכת יחסיו עם סבתו, אם אימו וברקע את מערכת יחסיהן של הסבתא עם אימו. הוא היה חביבה של סבתו שהשקיעה בו אהבה וסיפרה לו את סיפור הזיכרונות המשפחתיים שלה. הסבתא אישה אמיצה, שאיבדה ילדים ו4 מתוך שמונת ילדיה החיים היגרו, החלה ללמוד לקרוא ולכתוב בגיל 50 לאחר מות בעלה.
מערכת יחסיה עם אימו של המספר אמביוולנטית וניכר שהאם משתדלת להנחית את הילד לקרקע מסיפוריה של סבתו. כאשר הרומנטיקה של סיפורי הסבתא מתנפצת למול המציאות של האם פעם אחר פעם.
החלק הראשון זורע את הזרע שיגדל ויצמח כפרא בחלק המרכזי של הספר. החלק הזה הוא רק הכנה, הוא הבופה בקבלת הפנים בחתונה והוא מסתיים עם מות הסבתא.
בחלק המרכזי של הספר מתגלה המוטיבציה שמאחורי האוטוביוגרפיה. הכוכבת הבלתי מעורערת של החלק הזה היא אימו של באר.
אימו הפרגמטית, שהיתה נשואה בעבר ואיבדה את 2 בנותיה ואת בעלה שבגד בה, נאלצה לחזור לבית הוריה שממנו ברחה לתוך נישואים שגורלם היה ידוע מראש לכישלון.
החזרה היתה כואבת ובשלב מסויים היא רצתה להגר לארה"ב אולם היא פוגשת באביו של חיים באר ונישאת לו בחופזה. האב, לא רק מבוגר ממנה אלא גם אלמן ששכל את אישתו האהובה לזיכרה הקים בית כנסת. צל האישה המתה ישרה על הבית למרות מאמציה של האם למחות כל זכר.
כבר ביום החתונה, מגיעה האם לביתה החדש בבית האב ומאחר והאב משכיר חדרים לזרים מזדמנים בביתו היא מכריח אותו לפנות את כל הזרים ולהעיף את המזרונים גם במחיר הידיעה שלא תהיה לאב פרנסה.
באחת השיחות בין באר לאחותה של אימו, האחות מסבירה לבאר כי אימו לא היתה בנויה לזוגיות וברגע שילדה ילדים הגבר התייתר.
במהלך השנים האם חובטת באב (לעיתים בצדק) על אוזלת ידו, על חלומותיו, על דבקותו בסיוע לזרים גם על חשבון משפחתו. השיא מגיע בבר מצווה של הבן חיים באר, אליה התעקש האב להזמין קבצנים פסחים, חיגרים, עיוורים דבר שקרע קרע שלא התאחה בין הבן לאב.
האב שפעל בסתר להעניק מזון וכסף לקבצנים, זרים ונזקקים גם על חשבון משפחתו. סייע לפרחי חזנות בבית הכנסת שלו ונתן עבודות יזומות בבית שלהם למטורפים למינהם, הוא הכוכב המשני של הספר הזה.
באר מכה על חטא ומכפר על מערכת היחסים העכורה שלו עם אביו. על היגגרותו אחרי הרציונליזם והפרגמטיות של אימו.
אביו שלאורך כל הספר, מצטייר כדמות עלובה, בודדה ומוכה מתעצמת לקראת סוף החלק המרכזי כאשר הבן רואה את אביו ואת מעשיו באור מנותק מזווית הראיה של אימו.
החלק האחרון בספר מתאר את השפעת אביו ואימו על הקריירה המתהווה שלו כסופר. במיוחד את השפעת אימו על התגבשות הרצון של חיים באר להיות סופר.
בחלק האחרון נסגרים המעגלים השונים שעיצבו את חייו של באר. סבתו, אימו ואביו.
הכוחות המושכים אותו בין הקצוות ומאפשרים לו לגבש את דרכו: בין הפנטסטי והדמיוני של סבתו, למציאות הפרגמטית של אימו. בין האב החפץ להתפאר במעשה ידי בנו גם אם אינו בשל ובין האם המבקשת לאפשר ליצירה להבשיל ולצמוח למלוא הפוטנציאל שלה. בין האב המבקש לראות ביצירה את האישי האינטימי, לאם המבקשת מהבן להתרחק מהיצירה בכדי להעריך אותה נכונה.
אני מאד אוהב את הפרסונה של חיים באר, כפי שהיא משתקפת מבעד למסך הטלוויזיה, שם הוא מרואיין תדיר. האיש נעים הליכות, מלא כרימון, שפתו עשירה, הוא בעל חוש הומור, יודע לרתק את צופיו ובקיצור אדם שהיית שמח להיקרא חבר שלו.
היחס שלי לספריו מורכב יותר ומתבטא ביתר שאת בספר "חבלים", הנחשב ע"י רבים כטוב שבין ספריו. הספר הוא למעשה ממואר בו מתאר באר את תקופת ילדותו עד היותו נשוי ואב לילדים כאשר הדמויות המרכזיות בחייו הם בחלק הראשון סבתו, בחלק המרכזי והאחרון אמו ובין לבין אביו.
את באר צריך לקרוא לאט ויוער כי הספר כמעט ואינו מחולק לפרקים.
כרגיל אצל באר שפתו מרהיבה, לעיתים הוא מרתק, לעיתים הוא מצחיק, ולעתים הוא, איך לומר... מתיש. מתיש כי לבאר יש נטייה לרדת לפרטי פרטים שלא תמיד נחוצים לטעמי וכמו בכל ספריו של באר יש דגש על אורחות החיים הדתיים שלאורם חונך וגדל וחלק ניכר מזיכרונותיו מתובל ב"יידיש קייט" ובציטוטים מהמקרא. באר מפליג בזיכרונותיו ומתאר מפגשים שונים בהם נכח כילד, בעיקר עם אביו ואמו בקרב אנשי דת ורבנים, אנשי ספרות ותרבות ובבגרותו מפגשים שונים עם אנשים בעיקר מתחום הספרות וההוצאה לאור. לאורך רוב הספר מתוארים מנהגים שונים שנהירים ומעניינים יותר אנשים שבאים מאותו רקע. גם אם אני מכבד את אורח החיים הדתי, אלו נושאים שפחות מעניינים אותי באופן אישי, במיוחד כשזה חלק כה מרכזי בספר.
למרות האמור לעיל אני ממליץ לקרוא בו ולו רק בשל שפתו הנדירה, רגעי ההנאה וההומור שכן הסב לי, והתיאורים המעניינים שלו את מערכות היחסים בינו לבין בני משפחתו.
בני משפחתו של באר היו טיפוסים מיוחדים, בעיקר אמו, שהייתה "ציפור נדירה" בנוף הירושלמי של אותה תקופה, ולכל אחד מהם הייתה השפעה גדולה על עיצוב אישיותו של הסופר.
כמו כן ראויה לציון הדרך החומלת בה באר כותב על אמו ואביו באחרית ימיהם, ובעיקר על אביו, שלו נטר טינה במשך שנים ארוכות מסיבות שפורטו בספר.
האמת שאין לי מושג איך לדרג את הספר הזה כיוון שחלק נכבד מהציון אותו אני נוהג להעניק בנוי מרמת ההנאה שמסב לי הספר הנסקר וכאן אי אפשר לומר, כלשון העם, ש"עפתי" עליו... לאור האמור לעיל אני אחרוג ממנהגי ולא אדרג את הספר, שממילא את המעמד שלו בספרות העברית המודרנית הוא קנה כבר מזמן בלעדיי.
I found this book incredibly frustrating and boring, when it shouldn't have been. The author richly describes the surroundings, the characters are not cookie-cutters but with real foibles and history, and it takes place in a period, early state Israel, which I normally find interesting. But every time I picked it up I just plodded through it and couldn't wait to find an excuse to put it down. Part of my frustration was that it is the first book I've read by the author and, although it was billed as a novel, it was also part memoir and, not having read any of his previous works or knowing much about his life, I couldn't figure out what was fiction and what wasn't. Most of the novel was about his relationship with his mother. She was interesting, but as far as I could tell he was a complete bore. Finally the language was stilted, but that could have been the translation, as I have had issues with this translator before. All in all a very unsatisfying experience.
"אלא שסצינה זו - שאכן היתה החוט הראשון שהפרדתי מתוך אותה פקעת סבוכה של עבר, מתוך כוונה לצרף אליו עוד חוטים שלה, שיופרדו כל אחד ואחד מהם בפני עצמו, כדי לשזור אותם שוב במארג החיים הזורמים להם ללא הפסק ומלאי תמורה - כבר ניצלתי לפני שנים רבות לכתיבת ספר הפרוזה הראשון שלי, ושיבצתי אותה שם צעוותת ומותאמת לצורכי העלילה. עכשיו, כשהאדם שבי הולך ומתמרד כנגד מספר הסיפורים, כמו שהתוודה נבוקוב, ובאתי לפדות אותה מן השביה ולהשיבה אל מקומה הראשון, נוכחתי, כמו שגילה גם בעל 'דבר, זיכרון' לאחר שהשאיל את דיוקנה של האומנת שלו לנער באחד מסיפוריו, כי הסצינה הלכה ונבלעה בתוך העולם המלאכותי שהטלתי אותה לתוכו בלי הרבה היסוסים ושם נטמעה במקומה החדש, טמיעה שלמה יותר מבהוויה הקודמת, שבה, כך נדמה עד אז, היתה מובטחת בפני התערבותו של האמן".
I quit after 40%.... The book assumes you read other books by this author and I kept feeling I'm out of context and it did not start yet. Eventually, I just dropped it.
חמלה רבה צפונה בסופר שכתב את חבלים, חמלה ורגישות ועין טובה לאנשים. שהרי ישנן דרכים כה רבות לתאר תקופת ילדות שלא הייתה קלה במיוחד, שהייתה בה מין עליבות, עצב וחסך מסויים באהבה. אני יודעת שאסור להשוות אך לאחר שקראתי את פוסט מורטם של קניוק, מעין ניתוח לאחר המוות של הוריו, של חייו עמם הבנתי שישנן כמה דרכים להתמודד אסונות: לקלל, להתיז ראשים ולזעום או להביט אחורה, להבין ולסלוח.
חיים באר סולח ולא רק זאת, הוא אינו נוטר טינה, הוא משחרר. מספר על אביו ואמו בעדנה הכל כך אופיינית לו וגורם לקוראיו לייחל לחזור אחורה בזמן, לירושלים האחרת, הססגונית יותר, לתקופה שכבר אינה. פעם חשבתי שהספר הזה הכניע אותי בנוק-אאוט, סיבוב ראשון והיום אני יודעת שזה לקח זמן רב יותר עד שחלחל בי לגמרי. וכך הם כל ספריו. מסוגלים לפכפך בסלע ולהמיסו לאט, באיטיות ובנחישות