ספר חדש מאת אמנית הסיפור הקצר סביון ליברכט, עשר שנים לאחר צאת ספרה האחרון. [לעורכת הלשון: אם יש לך פתרון אלגנטי יותר לניסוח הזה, אשמח מאד!] מורה חיילת החולמת להגשים פנטזיות חינוכיות בעיירת פיתוח ונתקלת בקבלת פנים אלימה; גבר רודף נשים שאשתו ניחנה ביכולת לעקוב אחריו מרחוק; נערה הנוסעת לסדנת כתיבה בעיר הגדולה ולומדת שם שיעור על חשיבותה של נקודת המבט; רופא חילוני המזמין אישה חרדית לשיחה על אודות בנה שהרחיקה מעליה לפני שנים. בפנינים לאור היום מכנסת סביון ליברכט שורה של דמויות נוגעות ללב, שחלומותיהן מתנגשים בעוצמה במציאות, ובלית ברירה – מתעצבים מחדש. בסגנונה הנפלא שקנה לה אוהבים רבים וזיכה אותה בפרסים ספרותיים בארץ ובעולם, ליברכט בוחנת את היחסים הסבוכים והדינמיים שבין מרכז לשוליים. גיבוריה חוצים שוב ושוב את הגבולות הגלויים והסמויים המסמנים את הפריפריה על שלל סוגיה - פריפריה גאוגרפית, חברתית ורגשית. מה שממתין להם בצידו השני של הגבול - בין אם חצו אותו מרצונם ובין אם אולצו לעשות זאת - מטלטל אותם ואת הקוראים כאחד. זהו ספרה התשיעי של סביון ליברכט. קדמו לו קבצי סיפורים קצרים ורומנים ובהם "תפוחים מן המדבר", "צריך סוף לסיפור אהבה" ו"מקום טוב ללילה", שראו אור בהוצאת כתר.
Savyon Liebrecht was born in Munich, Germany, in 1948, to Holocaust survivor parents. She studied philosophy and literature at Tel Aviv University and started publishing in 1986. She has received awards for two of her TV scripts, the Alterman Prize (1987), the Amelia Rosselli Prize for Mail Order Women (Italy, 2002) and the Maior-Amalfi Award for A Good Place for the Night (Italy, 2005); as well as Playwright of the Year for her successful plays, It's All Greek to Me (2005), and Apples in the Desert (2006). In 2009, she received the WIZO Prize (France).
פייר, התגעגעתי. אני אוהבת את סיפוריה הקצרים של סביון ליברכט, ועשר השנים בהם לא פרסמה אף לא סיפור אחד היו ארוכות מדי, בטח בנוף הספרות הישראלית, שלא נותנת הרבה הזדמנויות לז'אנר המדהים הזה. לשמחתי, "פנינים לאור היום", הקובץ החדש של ליברכט, אינו מאכזב ובהחלט עומד באותה השורה עם הספרים המוקדמים והמעולים שלה.
גם כאן ליברכט חוזרת ועוסקת בשני תחומים שתמיד העסיקו אותה: הישראליות וזיכרון השואה. סיפורי השואה שלה מופלאים בעיניי, היות שהם מצליחים להראות לנו תמיד את השואה מזווית שונה וייחודית, ויחד עם זאת להזכיר עד כמה היא חלק מאתנו וממרקם חיינו. הפעם, הסיפור הנושא את שם הספר עוסק במשפחה פולנית המשתלטת על ביתה ורכושה של משפחה יהודית ובדרך בה גזלת הרכוש משפיעה על חייה.
גם סיפוריה הישראליים, העוסקים בדמויות מגוונות, לא חשובות ביותר ופריפריאליות למדי, הם מעניינים, מיוחדים ונושאים עליהם איזשהו חותם "ליברכטי" אופייני, סגנון שהוא רק שלה ולא תוצר מועתק של סדנאות כתיבה למיניהן. הכתיבה של ליברכט בהירה, עניינית לא מתייפייפת מדי, ויחד עם זאת מאוד אנושית, כנה ונוגעת. היא מצליחה לבנות דמויות נוגעות ללב בכמה משפטים או פסקאות ולגרום לנו להתאהב בגיבורים ובגיבורות אותם אנו מלווים למשך מספר עמודים בלבד, עד הסיפור הבא. אהבתי במיוחד את הסיפור "האישה מסיביר" המעמת אשת אקדמיה, לוחמת למען זכויות האישה, עם תוצאות מעשה שעשתה בעבר הרחוק כמו גם עם השקפותיה/השקפותינו על המעשה הנכון שיש לעשות.
לדעתי, זהו אחד מספריה הטובים ביותר של ליברכט, בו סגנונה הנפלא הגיע למיצוי ולבשלות. יתרה מזו, מעבר לכתיבה הנהדרת יש בספר גם חמלה והומניזם אמיתיים, שכבר קשה למצוא כמותם בין הכותבים בעברית. בקיצור, ברוכה השבה.