גבר צעיר מגלה שאשתו מפרסמת בשם בדוי שירי אהבה בעיתון נוער, דייר נרגן מתלונן על המרפסת שנסגרה מעליו, וילדה ננטשת לילה אחד ביער בדרך לירושלים – מה מחבר בין כולם? רומן שבנוי משלוש עלילות שמתרחשות במרחק של שנים זו מזו ונקשרות ונחתמות יחד, וביסודן אהבה וקנאה עזות כמוות. מה שמתחיל כהתכתבות שגרתית לכאורה בין פקיד עירייה לתושב שמתלונן על חריגות הבנייה של שכנתו, חושף תחתיו דרמה גדולה, חסרת פשרות.
אמיר זיו, בספר ראשון, נע במיומנות מפתיעה ובכישרון גדול בין רגעים קומיים משעשעים ובין שיאים דרמטיים, ומערב בעלילה כמה דורות, ששלובים בה לבלי התר. מעמוד לעמוד הקורא מיטלטל אִתם יחד: משתעשע, מזדעזע, נמתח ומרותק עד השורה האחרונה
ספר נפלא שאילולי הפרק האחרון שלו היה זוכה אצלי ל- 5 כוכבים נוצצים. אבל, כן, טוב הפרק האחרון נכתב וגם פורסם והוא גרע כוכב שלם מהנפלאות הזו.
עלילת הרומאן מורכבת, אינטיליגנטית וסוחפת. לא האמנתי כשקראתי שזהו ספרו הראשון של אמיר זיו. זהו סיפור אפל שכולל בתוכו אהבה, שינאה, מציצנות, מניפולטיביות, בגידה, נקמה, שיברון לב, מוות ואולי אפילו רצח. יש בו מיסתורין שמושך את הקורא להמשיך לקרוא ולגלות מה יעלה בגורלן של הדמויות ובכך הוא גולש גם לסוגת המתח. הוא מורכב משלוש עלילות משנה המשתרגות לעלילה קוהרנטית אחת בחלק האחרון של הספר.
הספר מתחיל בשנת 1961, בהתכתבות יבשושית בין אליהו בוכמילר וסגן מהנדס העיר ברוך דומיני, בדבר חריגת בנייה של מרפסת אותה סגרה השכנה מהקומה העליונה קלרה נוימן. די במהירות ובלי שהקורא מוכן לכך, ההתכתבות גולשת למכתבים סוערים, חושניים ואישיים שנובעים מהיותה של אותה קלרה נוימן טיפוס מצודד עין. במיוחד לגברים.
שנים לאחר מכן, בשנת 1993 גיורא וטרינר בעל אופי גמיש ונוח להתפשר מגלה שאישתו שרון, עורכת דין חזקה ומצליחנית, בוגדת בו עם מיכה. כבספירלה האירועים הנובעים מגילוי זה הולכים ומסתחררים עד לסופם הטראגי. הקורא לא נחשף לכלל האירועים והתוצאות שלהם בחלק השני של הספר. הגילויים המרעישים יצופו בחלק השלישי והאחרון של הספר שנכתב כיומן רשת. בחלק השני משובצות אנקדוטות, משלים על בעלי חיים שאמורים להשליך על חיי הדמויות. אהבתי את השימוש במטאפורות מעולם החיי. סיפורים שמאירים את העלילה בנקודות אור מבזיקות ולפעמים משעשעות.
בשנת 2004 כותבת נירה בת ה- 17 , בתם של גיורא ושרון, יומן רשת. בפוסטים דחוסים היא מתארת את השתלשלות האירועים הטראגיים עבורה ועבור משפחתה.
בין שלושת העלילות עובר קו מחבר אחד יונתן בוכמילר. בנו של א' בוכמילר מהחלק הראשון. אחרי פרשיית אהבים כושלת מתנתק יונתן בוכמילר מאביו ואינו מסוגל לפתח יחסים עם נשים. מארכיאולוג עם עתיד מזהיר, הוא הופך לטיפוס מסתגר, מציצן ומניפולטיבי שידו ניכרת בשלל האירועים הטראגיים שמשובצים בעלילה.
התמוגגתי בקריאת הספר. השפה, מבנה העלילה מבריקים. לצערי הפרק האחרון הרס לי קצת את ההתמוגגות מהספר הנפלא הזה.
הביקורת הזו נכתבה כחודש וחצי אחרי הקריאה. אהבתי את הספר מאוד, היה בו משהו בלתי שגרתי במבנה ובאיכות הדמויות. הסיפור כולו הוא מרגש, מותח ועצוב. על אף שהוא קופץ בין דמויות, מינים וגילאים ומשנה נקודות מבט - התיאוריים אמיתיים מאוד ולכן גם קרובים ללב. לא מצאתי אז ואיני מוצא גם היום דרך לתאר את עלילת הספר מבלי ליצור ספוילר. בגדול, הוא מורכב מכמה חלקים האחד כאקספוזיציה מתרחש בשנות ה- 60 וכולל חלופת מכתבים משעשעת-עד מטרידה בין אדם המתלונן על שכנתו לפקיד עירייה. החלק הזה של הספר משעשע ויש בו מימד של קלילות. המשך הספר שונה לחלוטין והופך למעין סיפור מותח, כאשר המתח נבנה באמצעות שינוי נקודת המבט והזמן כדי לחשוף את הסיפור בהדרגה וגם לשנות את מהותו של הסיפור ושל הספר ולהפוך אותו למרגש ונוגע ללב. נותרתי עם שאלות בסוף הספר אבל גם בחיים לא הכל מובן עד הסוף.
ספר מעולה, הפותח בחליפת מכתבים מבריקה בין עובד עיריה לזקן נרגן. העלילה מסתבכת והופכת מרתקת ואפלה. סיומו של הספר פחות מוצלח אך הקרדיט עדיין מגיע לסופר אמיר זיו על הספר המצוין הזה. מקווה לקרוא עוד מפרי עטו.
ספר סוחף, עוצמתי שנבלע בקלות עם עלילה קשה לעיכול. אמיר זיו מלהטט בין סגנונות כתיבה (קשיש בן 63 בשנות השישים, נערה בת 17) ובין נקודות מבט ויוצר רשומון שנע על הציר שבין ירושלים ותל אביב. זהו ספר קאמרי אינטימי שבו הקורא נכנס לנבכי הנשמה האינטימיים ביותר של שש דמויות, צולל לעמקי נפשם ולא יכול שלא להיות שותף לגורלם.
״ארבעה אבות״ הוא ספר מתוכנן ובנוי היטב, ואולי זה לא נשמע כך אך זו חתיכת מחמאה. זהו ספר פתלתל ומחוכם, מנומק לעילא, שרואים שהושקעה בו מחשבה רבה ותכנון רב כבר מתחילתו, שכן אחרת כל העלילה לא הייתה מצליחה להיות אפקטיבית כל כך. עוד יותר מדהים, זה לגלות שזהו ספרו הראשון של זיו ואין לי מושג איך הצליח לטוות סיפור שכזה.
הספר מכיל שלושה סיפורים קצרים שלכאורה לא קשורים אחד לשני, אך אנחנו מגלים כי מעבר לקווי הדמיון הרבים שעוברים בין הסיפורים, נמצאת ברקע גם דמות מסויימת שנשארת ברקע. הסיפור הראשון, מסופר כתכתובת מכתבים בשנת 1961 בין דייר בבית דירות ובין מנהל מחלקת ההנדסה בתל אביב. חלופת המכתבים מתחילה בנוגע לבנייה בלתי חוקית וממשיך משם למחוזות אישיים יותר. בסיפור השני אנו עוקבים אחר התרחשויות הנוגעות בתא המשפחתי של גיורא, ובפרט בכל הקשור לאישתו וביתו. הסיפור נע בין עבר והווה בשנים 1992 ו-1993. הסיפור השלישי כתוב כפוסטים, מנקודת מבטה של ביתו של גיורא כאחד עשר שנים לאחר סיום הסיפור השני. בסיפור זה מובא לנו התוצאות של החלטות מסויימות שהתקבלו בסיפור השני.
למעט שהסיפור השלישי מעט ארוך ממה שהיה צריך להיות לדעתי, ומובאים בו קצת יותר מידי פרטים שלא בהכרח תרמו לעלילה, אין לי מילה רעה להגיד עד הספר. כמו שאמרתי קודם, זיו הצליח לכתוב עלילה מופתית שמצליחה להצחיק, להיות אבסורדית לעיתים, אבל גם ללחוץ על הנקודות הכי כואבות באופי האנושי. אנו מקבלים הצצה לחיים בודדים ובוגדניים, והעלילה נפתחת לאט לאט לנגד עינינו. בשום שלב לא הרגשתי שאני מקדים את העלילה ומצליח לראות יותר מידי קדימה. בנוסף, יש רמזים שנשתלים שצריך לשים לב אליהם, ואם שמים לב הסיפור רק הופך להיות גאוני עוד יותר.
אלו ארבעת הכוכבים הכי קרובים לחמישה שאני יכול לתת ואני ממליץ בלב שלם לכולם לקרוא את הספר הזה.
1961. 1993. 2004. שלושת החלקים העיקריים המרכיבים את הספר יוצא דופן. *תל אביב. אליהו בוכמילר שחצה את גיל ששים, מתגורר בגפו לאחר שבנו היחיד עקר לירושלים סבור שיומו קרב היות שאביו וסבו מתו בערך בגילו. הוא שולח מכתב תלונה למנהל מחלקת ההנדסה על שכנתו קלרה, צעירה יפת תואר. הגברת בונה גזוזטרה (כן, מרפסת) ההופכת למטרד לשכניה ובמיוחד לו כמי שמתגורר מתחתיה. הוא אינו משער שהמכתב התמים יפתח תכתובת ארוכה (בעברית יפה ודקדנית 'של פעם') שתהפוך לאישית ונוטפת ארס כשהנסיבות משתנות. באחד המכתבים מאחל המנהל, מר דומיני, 'נבלה, הלוואי ותמות כבר'. לבוכמילר יש משאלה יוצאת דופן לאחר פטירתו. *גיורא הירושלמי, וטרינר במקצועו שמומחיותו אינה מוטלת בספק מוצא עצמו לכוד עם שרון רעייתו ומיכה במשולש רומנטי טראגי. מערכת יחסים סבוכה ומורכבת, בגידה ומוות. פגישה במסעדה ההופכת לעימות. שירים שכתבה שרון בשם בדוי לעיתון וגיורא יגלה לתדהמתו במקרה חושפים נפש מיוסרת. *נירה בת ה-17 , בתה של שרון, כותבת בלוג חושפני המורכב פוסטים קצרים ומשתדלת שיכיל עובדות בלבד ולא יחשוף את רגשותיה. והסיפורים שלכאורה אינם קשורים כלל מתלכדים, ועוד איך. דמות מפתח נוספת שתופיע היא בנו של אותו בוכמילר מיודענו. זהו ספר על נטישה, כאב, ילדה קטנה הגדלה לתוך עולם של סימני שאלה לגבי זהותה ותגלה כנערה אמיתות קשות. גורל מתעתע עם מוות מסתורי בתאונה קטלנית בשעת לילה. בדידות וניכור, אלימות, חטטנות ומעל הכל- שקרים. מסכת שקרים קשה ואכזרית. הטבע האנושי לטוב ולרע- בעיקר לרע- במערומיו שהמחבר מיטיב לחשוף טיפין טיפין, הקצוות מתחברים והעלילות נשזרות זו בזו.
Hé bien. Cela fait quelque jour que j’ai posé le livre et il continue de me tourmenter. Voilà un roman sur la paternité qui remue, écrit avec beaucoup de style et d’inventivité.
Ce roman contient trois histoires se passant des époques différentes et écrites dans des styles très différents (une correspondance pédante, une narration non linéaire, une suite de billets de blogs). Ces histoires sont liés entre elles.
J'ai écrit une revue plus détaillée sur mon blog :
I really liked the book. The characters were carefully built in a way that despite being so odd, they appear to be authentic and realistic. The story is terrific and terrifying at the same time. The only flaw is the last part - the highly intelligent 17 years old girl writes more like a highly intelligent 10 years old girl. Nevertheless, I strongly recommend it.
לא ממש אהבתי את הספר. יש פה כמה דמויות מוזרות שיש ביניהן כל מיני אינטראקציות בעיקר מוזרות. זה כשלעצמו בסדר, אבל לא ממש הרגשתי שקיבלתי הסבר למוטיבציות והסיבות לכל הדברים המוזרים. חוץ מזה הרבה דמויות הן פשוט ״זה בחור עצבני ומופנם״ בלי איזה תוכן מעבר. יותר מהכל הרגשתי שהסופר לא ממש אוהב את הדמויות ונהנה להתעלל בהן.
ספר ביכורים ברמה גבוהה מאוד, העלילה ערוגה בחוכמה רבה, בדמויות מוחשיות מאוד - באופן כללי הספר בועט לקורא בבטן בעוצמה הולכת ומתגברת, אבל אולי מדובר בבעיטה בריאה...
בהחלט נכבשתי - אוהבת לקרוא על אנשים אינטליגנטיים עם חיי נפש. אבל הספר נופל במקום הכי לא סבבה. מר זיו: You don't show & THAN tell. צריך גם קצת לסמוך על הקוראת
הספר היה מעניין, תפס אותי מהתחלה והחזיק עד הסוף, ודווקא את הסוף לא אהבתי. יש סיפור חזק בפנים, על אנשים, משפחה, אהבה ובגידה. עם סיפורי חיות נפלאים מאת גיבור-וטרינר, אבל על סצנות המין הייתי מוותרת