התגנבות יחידים, הוא סיפורה של חבורת טירונים בפלוגת כושר מוגבל בבה"ד 4 בשנות ה- 50. הרכבה האנושי של חברי הקבוצה הוא מיקרו קוסמוס של החברה הישראלית, חתך מייצג של החברה בראשית המדינה על מרכיביה השונים: ותיקים ועולים חדשים, אשכנזים וספרדים, תושבי העיר, הקיבוץ והמעברה. פרברי העוני והשכונות המבוססות.
השהייה המשותפת בטירונות, מהווה כור היתוך והלחצים מעלים לפני השטח את המתחים והמאבקים הסמויים בין הקבוצות השונות.
החלקים של הספר נמסרים מדמותו של מלאבס, יליד פתח תקווה אולם נראה כי המספר אינו חווה את האירועים אלא מתאר אותם מעמדה של עד המתעד את המציאות.
במהלך הספר בוחן קנז באמצעות הדינמיקה הקבוצתית ובאמצעות סיפורן האישי של הדמויות, סטראוטיפים ותפיסות חברתיות שונות בהיבטים פוליטיים וחברתיים:
מיתוס הצבר הישראלי נבחן באמצעות דמותו של אלון הקיבוצניק מן העמק. אלון, נחשב למלח הארץ. כל חזותו הגופנית בריאה ואינה מרמזת על נסיבות שיבוצו בבה"ד 4 במחלקת לקויי כושר. הוא חובב ארכיאולוגיה, היסטוריה ארץ ישראלית וכולו אומר אידיאלים, מוסריות וציונות, בתחילה דמותו משמשת מודל נערץ של חבריו. אולם, עם התקדמות הסיפור, קנז חושף את הצביעות והרמייה שבדמות זו: אלון נחשף בהדרגה כדמות חלשה, חולה וחלולה. קריקטורה של צבר שסופו הטראגי רק מעצים את חולשתו.
מאידך, הרומן מסתיים כאשר אחד הטירונים, בחור שכל חזותו החיצונית אומרת חולניות ושוליות, עולה חדש מרומניה המכונה בכינוי אפס־אפס, מתבשר כי אשתו ילדה בן.
מערכות היחסים בין ילידי הארץ לעולים ובין מזרחים לאשכנזים תופסות נפח נכבד מהסיפור. ברובד הראשוני, קנז בונה את המתח בין הקבוצות ע"י אפיון שמי שלהם. הצברים נקראים בשמות פרטיים ובכינויים: אלון, מיקי, יוסי, קיפוד. העולים החדשים נקראים בכינוי גנאי (אפס־אפס), בשמם ובמוצאם (אלברט הבולגרי), או בשם משפחתם, מילר. המזרחיים נקראים בשמות פרטיים או שמות משפחה המעידים על מוצאם: פרץ־ סעיף ־עצבים, בן־חמו (או רחמים).
ברובד העמוק יותר, קנז יוצר את ההפרדה באמצעות שאיפותיהם של חברי הקבוצות השונות כאשר אלון, הוא המייצג של קבוצת הצברים, בעל שאיפות צבאיות אותן קנז ינפץ וישים ללעג. לעומתו, האחרים חסרי כל שאיפות צבאיות. הם רק רוצים לסיים את הטירונות ולחזור הביתה לחופשה:
מילר מתואר כפליט שעלה לארץ. הוא חולה באפילפסיה ועתיד לחלוף מן העולם בלי שאף ישימו לב למותו.
גם אפס־אפס, מתואר כטיפוס חולני מבוגר ואף נשוי. כאמור, בסוף הטירונות יודיעו לו על הולדת בנו, והוא יבכה מרוב שמחה על כי "משהו טוב" יוצא ממנו, צבר, "שיגדל כמו הסברס, לא כמו המסכנים".
במהלך כל הספר הדמויות מהקבוצות השונות חוות השפלות, לעג וכישלונות. יחד עם זאת קנז מגדיש את שאתם וחלקם של המזרחיים בוויה דה לה רוזה הזו.
באחד מהמאמרים שקראתי על הספר (המוטיבים שבספר והתכנים שלו נותחו עד דוק), טוען לאור כי קנז מעצב את דמותו של המזרחי כדמותו של "האחר" המתמודד עם עוולות ועם קונפליקטים מסובכים בכדי להעביר את עמדתו של הסופר לקורא. במילים אחרות, לאור טוען כי למרות סלחנותו של קנז כלפי המעוולים, הוא בוחר עבור המזרחיים את הויכוחים והמלחמות ושם בפיהם טיעונים משכנעים. במילים של לאור " ויכוחים הם מקומות טובים למספרים לכפות את דעתם, בדיוק כמו תקשורת הקובעת תחומים לוויכוח דווקא באמצעות עימותים." אישית אני לא חושבת שמדובר כאן באקט חינוכי של הסופר. אני חושבת שקנז מעביר את עמדתו של "האחר" . הוא שובר את המראה בכוונת מכוון כי הוא מבין שהמראה שעל הקיר תמיד מחזירה את התשובה שהשואל מבקש לשמוע.
לאורך הספר קנז מציף סטראוטיפ המזרחי האלים, הבור והנחשל, אבל ׳גבר־גבר' במיטה. במאמר "הבונקר בתאטרון: אתר התנגשות בין צורות שונות של גבריות ישראלית" נטען כי התייחסות זו מבטאת מאבק בין האשכנזי למזרחי על השליטה בשדה המיניות. האשכנזים רואים בגבריות המזרחית גבריות קשוחה, מאיימת, נועזת, מתגרה, מרדנית, מתפרצת, בלתי צפויה, מסוכנת וחסרת עכבות, ואילו הגבריות האשכנזית מאופיינת בפחדנות, בהססנות, בקונפורמיזם, בצייתנות ובחולשה. בסוף הספר, עם סיום הטירונות, מגיע העימות בחזית זו לשיאו בעת הביקור בבית הזונות: המזרחים מצליחים להגשים את עצמם בעוד "קיפוד" האשכנזי בורח מהמערכה כשחרדת הביצוע תוקפת אותו.
קצרה היריעה מלהכיל את כל הנושאים החברתיים והפוליטיים המיוצגים לאורך הספר. אני חושבת שחסרונו היחיד של הספר היא העובדה שקראתי אותו כמו מסמך סוציולוגי אנתרופולוגי מרתק ולא הצלחתי לפתח אמפטיה לדמות כזו או אחרת. בשל מבנה הספר, והקולות המתחלפים נשארתי בחלק מהמקרים וחצי תאוותי בידי כמו במקרה של הסיפור של אבנר שהיה בעיניי מעניין אפילו יותר מהסיפור של אלון. למרות שהסיפור של אלון היה השלם ביותר מכל הסיפורים של הדמויות השונות, הוא לא יוצר אמפטיה לדמות. הסיפור של אלון מלאכותי מידי. בסיפור של אבנר הדמות אינה הופכת נלעגת וגרוטסקית אף על פי שיש מימד מגוחך במרדף שלו אחרי זיוה.
אהבתי את הספר. הוא אחד הטובים שקראתי אף על חסרונותיו שניכרים באורכו ובקושי ליצור אמפטיה לדמויות.