What do you think?
Rate this book
סונטה
עורך הספר, דן מירון: בנוף המגובב, הממוחזר עד לזרא, של הסיפורת הישראלית העכשווית, חולף סונטה, הרומן החדש של לילי פרי, כמו רכבת לילה מהירה שאינה נעצרת לרגע.
ברכבת שתי דמויות. אלכסנדרה סוסקין, אישה חריפה, נבונה, המתנסחת במשפטים חדים באבחות חרב, ועם זאת אישה פגועה, שאינה מסוגלת לקיים זוגיות ואף לא הורות תקינה. לעומתה סונטה, מי ששרדה את השואה כחיית מחמד מינית הן של הרוצחים והן של המושיעים מידיהם, הנכנסת מדי פעם למחלקה סגורה שבבית החולים לחולי נפש.
השתיים, מאוימות על ידי העולם התחתון הישראלי אך גם נעזרות בו, בורחות מהמציאות החולה של ישראל לאי יווני ספק ממשי ספק חלומי.
למעשה, הבורחת היחידה היא אלכסנדרה. סונטה, שנעשתה לה מעין אם ואחות, מלווה אותה בתקווה שיעלה בידה להצילה ברגע האחרון מן הבריחה חסרת השחר. דווקא סונטה החולה היא המגלמת בסיפור את ההיגיון, המוסר והאיזון הפנימיים, והיא המעלה אותם אל מעל לסיפורי העוול שמועללת חברה אכזרית וחסרת רגישות לחלשים, ובעיקר לנשים.
סונטה משמיעה בסיפור את הטונים הבהירים של המוזיקה הקלאסית, לעומת הדיסונאנסים והקצבים הטרופים, המודרניסטיים לעילא, של אלכסנדרה, ולעומת מוזיקת הפופ המתוקה המיוצגת על ידי אחיה של אלכסנדרה (הוא ואשתו - שתי נוסחאות של הקיטש), שגזל ממנה את ירושת הוריה.
הרומן סונטה, המוצג כסיפור של שוטרים וגנבים בנוסחה הישראלית עכשווית, נשען על מתווה מוזיקלי ברור, חסכוני, עקרוני. בה בעת הוא קרב אל סף ההפשטה המטאפיזית כרומן-מחזה של האבסורד, מעין "מחכים לגודו" ישראלי, שבימת ההתרחשות שלו היא אזור החולות בין בת ים לאשדוד. לילי פרי, מחברת הרומן פורץ הדרך גולם במעגל, מגישה לנו רומן מסחרר הכתוב בשפה ספרותית שנונה, משוחררת מנטל של תיוארים פסיכולוגיסטיים והרהורים ספרותיים, שפה של חוכמה שקולה וחדה כתער, הנמצאת דרך קבע בכתיבתה.
ברכבת שתי דמויות. אלכסנדרה סוסקין, אישה חריפה, נבונה, המתנסחת במשפטים חדים באבחות חרב, ועם זאת אישה פגועה, שאינה מסוגלת לקיים זוגיות ואף לא הורות תקינה. לעומתה סונטה, מי ששרדה את השואה כחיית מחמד מינית הן של הרוצחים והן של המושיעים מידיהם, הנכנסת מדי פעם למחלקה סגורה שבבית החולים לחולי נפש.
השתיים, מאוימות על ידי העולם התחתון הישראלי אך גם נעזרות בו, בורחות מהמציאות החולה של ישראל לאי יווני ספק ממשי ספק חלומי.
למעשה, הבורחת היחידה היא אלכסנדרה. סונטה, שנעשתה לה מעין אם ואחות, מלווה אותה בתקווה שיעלה בידה להצילה ברגע האחרון מן הבריחה חסרת השחר. דווקא סונטה החולה היא המגלמת בסיפור את ההיגיון, המוסר והאיזון הפנימיים, והיא המעלה אותם אל מעל לסיפורי העוול שמועללת חברה אכזרית וחסרת רגישות לחלשים, ובעיקר לנשים.
סונטה משמיעה בסיפור את הטונים הבהירים של המוזיקה הקלאסית, לעומת הדיסונאנסים והקצבים הטרופים, המודרניסטיים לעילא, של אלכסנדרה, ולעומת מוזיקת הפופ המתוקה המיוצגת על ידי אחיה של אלכסנדרה (הוא ואשתו - שתי נוסחאות של הקיטש), שגזל ממנה את ירושת הוריה.
הרומן סונטה, המוצג כסיפור של שוטרים וגנבים בנוסחה הישראלית עכשווית, נשען על מתווה מוזיקלי ברור, חסכוני, עקרוני. בה בעת הוא קרב אל סף ההפשטה המטאפיזית כרומן-מחזה של האבסורד, מעין "מחכים לגודו" ישראלי, שבימת ההתרחשות שלו היא אזור החולות בין בת ים לאשדוד. לילי פרי, מחברת הרומן פורץ הדרך גולם במעגל, מגישה לנו רומן מסחרר הכתוב בשפה ספרותית שנונה, משוחררת מנטל של תיוארים פסיכולוגיסטיים והרהורים ספרותיים, שפה של חוכמה שקולה וחדה כתער, הנמצאת דרך קבע בכתיבתה.
206 pages, Paperback
First published January 1, 2010
Ratings & Reviews
Friends & Following
Create a free account to discover what your friends think of this book!
Community Reviews
Displaying 1 - 1 of 1 review
March 21, 2015
לילה אחד, יוצאות אלכסנדה וסונטה למסע מבת ים לחופי אשדוד, מסע ממנו אלכסנדרה מבטיחה שהן לא עתידות לשוב לבלוק 3 בשכונת אש בבת ים ולחייהן רוויי הסבל והצער.
הקורא יחד עם סונטה, ניצולת שואה שהיתה בובת מין ושעשועים לנאצים וגם לחיילים המשחררים, מקשיב לקולה המוטרף של אלכסנדרה המבקשת במסע זה לפדות את חייה ולהתחיל בחיים חדשים הרחק מחובותיה לעולם התחתון, הרחק מהבעלים שסירסו את חייה ועיקרו אותם מטעם, הרחק מאחיה ואישתו שגזלו את ירושתה ולבסוף הרחק מהזיכרונות על ילדותה. זיכרונות המצלים על נשמתה המיוסרת.
מדובר בספר טוב וראוי לקריאה אבל הוא לא חף מליקויים.
אחת מהבעיות המעיבות על הספר ועל קולה של הסופרת, היא הכריכה האחורית שכתב דן מירון. בפתח דבריו מציין מירון כי "בנוף המגובב, הממוחזר עד לזרא, של הסיפורת הישראלית העכשווית, חולף סונטה, הרומן החדש של לילי פרי, כמו רכבת לילה מהירה שאינה נעצרת לרגע. ברכבת שתי דמויות." המונחים שהוא בוחר לתאר את הספר במשפט הפותח יוצרים רתיעה מידית וגם אנטגוניזם מסויים. גם ההשוואה ל"מחכים לגודו" שבהמשך אינה תורמת להפשרת הקרח ולתחושה הלא נעימה שמהווה את נקודת ההתחלה במפגש בין הקורא לספר.
בהמשך הכריכה האחורית, מציין מירון "דווקא סונטה החולה היא המגלמת בסיפור את ההיגיון, המוסר והאיזון הפנימיים, והיא המעלה אותם אל מעל לסיפורי העוול שמועללת חברה אכזרית וחסרת רגישות לחלשים, ובעיקר לנשים. סונטה משמיעה בסיפור את הטונים הבהירים של המוזיקה הקלאסית, לעומת הדיסונאנסים והקצבים הטרופים, המודרניסטיים לעילא..."
אישית הרגשתי שמירון פיספס את הפואנטה של הספר ואגב כך עיקר את הקול של הסופרת. מאחר והוא גם העורך של הספר, אני בטוחה שחלק מהעמדות שלו (שהוא מתאר בכריכה האחורית) חילחלו לעריכת הספר.
בעניי הספר נקרא כמונולוג נוקב וכואב של אלכסנדרה ולו היה עומד לבדו (וללא הבחירה התמוהה שבאופן סיום הספר) היה יוצא ספר מבריק שעף לגבהים חדשים.
היתה לי התלבטות קשה באשר לציטוט הנבחר בשל העובדה שהמילים והסיפורים שזורים יחד ומאוד קשה להתיר את הפקעות:
"אני מושיטה יד בפעם העשר או העשרים והיא לא לוקחת. תשמעי, אפשר וכדאי לבכות עם דמעות אמיתיות. גם מגדה המגדת עתידות היתה אומרת את זה לאנשים שרצו לדעת מתי יהיה סוף לבלגן שלהם. זה עוזר לבכות עם דמעות אמיתיות, היא היתה אומרת על מפתן הדלת, רגע לפני שנפרדה מהקורבן התורן, מסכן. זה בדיוק מה שאמרה לרוב הלקוחות שלה. לכולם הציעה לבכות ככה, תסתכלו טוב איך אני בוכה. תסתכלו בקשה, חכול אצלי זה דמעות חמיתיות. מכל הלב, צריך לבכות ותכף ומיד לבקש. לבכות לכל הפחות רבע שעה בלי חפסקה, בקשה." (57) (הח' במקום ה' במקור).
למרות כל הנאמר לעיל, ספר מומלץ לקריאה, לפרקים מטלטל, מכאיב ומעצבן במראה שהוא מניח בפני החברה הישראלית.
"סונטה", לילי פרי
הוצאת כנרת, זמורה- ביתן, 2010, 206 עמודים
הקורא יחד עם סונטה, ניצולת שואה שהיתה בובת מין ושעשועים לנאצים וגם לחיילים המשחררים, מקשיב לקולה המוטרף של אלכסנדרה המבקשת במסע זה לפדות את חייה ולהתחיל בחיים חדשים הרחק מחובותיה לעולם התחתון, הרחק מהבעלים שסירסו את חייה ועיקרו אותם מטעם, הרחק מאחיה ואישתו שגזלו את ירושתה ולבסוף הרחק מהזיכרונות על ילדותה. זיכרונות המצלים על נשמתה המיוסרת.
מדובר בספר טוב וראוי לקריאה אבל הוא לא חף מליקויים.
אחת מהבעיות המעיבות על הספר ועל קולה של הסופרת, היא הכריכה האחורית שכתב דן מירון. בפתח דבריו מציין מירון כי "בנוף המגובב, הממוחזר עד לזרא, של הסיפורת הישראלית העכשווית, חולף סונטה, הרומן החדש של לילי פרי, כמו רכבת לילה מהירה שאינה נעצרת לרגע. ברכבת שתי דמויות." המונחים שהוא בוחר לתאר את הספר במשפט הפותח יוצרים רתיעה מידית וגם אנטגוניזם מסויים. גם ההשוואה ל"מחכים לגודו" שבהמשך אינה תורמת להפשרת הקרח ולתחושה הלא נעימה שמהווה את נקודת ההתחלה במפגש בין הקורא לספר.
בהמשך הכריכה האחורית, מציין מירון "דווקא סונטה החולה היא המגלמת בסיפור את ההיגיון, המוסר והאיזון הפנימיים, והיא המעלה אותם אל מעל לסיפורי העוול שמועללת חברה אכזרית וחסרת רגישות לחלשים, ובעיקר לנשים. סונטה משמיעה בסיפור את הטונים הבהירים של המוזיקה הקלאסית, לעומת הדיסונאנסים והקצבים הטרופים, המודרניסטיים לעילא..."
אישית הרגשתי שמירון פיספס את הפואנטה של הספר ואגב כך עיקר את הקול של הסופרת. מאחר והוא גם העורך של הספר, אני בטוחה שחלק מהעמדות שלו (שהוא מתאר בכריכה האחורית) חילחלו לעריכת הספר.
בעניי הספר נקרא כמונולוג נוקב וכואב של אלכסנדרה ולו היה עומד לבדו (וללא הבחירה התמוהה שבאופן סיום הספר) היה יוצא ספר מבריק שעף לגבהים חדשים.
היתה לי התלבטות קשה באשר לציטוט הנבחר בשל העובדה שהמילים והסיפורים שזורים יחד ומאוד קשה להתיר את הפקעות:
"אני מושיטה יד בפעם העשר או העשרים והיא לא לוקחת. תשמעי, אפשר וכדאי לבכות עם דמעות אמיתיות. גם מגדה המגדת עתידות היתה אומרת את זה לאנשים שרצו לדעת מתי יהיה סוף לבלגן שלהם. זה עוזר לבכות עם דמעות אמיתיות, היא היתה אומרת על מפתן הדלת, רגע לפני שנפרדה מהקורבן התורן, מסכן. זה בדיוק מה שאמרה לרוב הלקוחות שלה. לכולם הציעה לבכות ככה, תסתכלו טוב איך אני בוכה. תסתכלו בקשה, חכול אצלי זה דמעות חמיתיות. מכל הלב, צריך לבכות ותכף ומיד לבקש. לבכות לכל הפחות רבע שעה בלי חפסקה, בקשה." (57) (הח' במקום ה' במקור).
למרות כל הנאמר לעיל, ספר מומלץ לקריאה, לפרקים מטלטל, מכאיב ומעצבן במראה שהוא מניח בפני החברה הישראלית.
"סונטה", לילי פרי
הוצאת כנרת, זמורה- ביתן, 2010, 206 עמודים
Displaying 1 - 1 of 1 review