What do you think?
Rate this book
טניה
63 pages
First published January 1, 2008
1 person want to read
Ratings & Reviews
Friends & Following
Create a free account to discover what your friends think of this book!
Community Reviews
Displaying 1 of 1 review
March 3, 2015
וצאת חרגול/ עם עובד, 2008, 63 עמ'
אזהרה חמורה, בהודעה מצוטטים שירים שיכולים להיות מביכים עבור חלק מהקוראים בדימויים שלהם. ותודה לאלוהי התפוז שחסך לי את הקניה שממילא תוכננה.
אֲנִי מְאֻשָּׁר
בְּאַהֲבָתִי לְאִשְׁתִּי
וְגַם אִם גּוּפָהּ
מֻנָּח בָּאֲדָמָה
לֹא יִקְּחוּ מִמֶּנִּי
אֶת הָאֹשֶׁר
"אושר" (12)
את טניה ריינהרט פגשתי אי שם באמצע שנות ה- 90 כשלמדתי פילוסופיה. היא, במאמץ הירואי כמעט, ניסתה להכניס את המציאות לתבניות לשוניות שהכירה עבור התלמידים שלה.
לא אכחד, היו רגעים, ששערותי סמרו מעצבים כששמעתי את המנטרה שלה, והשמאל שהכרתי אף פעם לא היה מספיק שמאלי עבורה. עד כדי כך היא היתה דדיקיטד לאמונה שלה ולמסגרות החשיבה, שבעצם לא הצליחה לפרוץ ונראתה פאנטית ומטורפת במציאות הישראלית הקיימת. אותה מציאות שלבסוף גם הקיאה אותה.
בסוף מרץ 2007, נפטרה באופן מפתיעה פרופסור ריינהרט. עם כל האקסטרווגנד שאפף אותה, היה באישה הזו משהו מאוד אמיתי וחי. היא האמינה בדעות הפוליטיות הקיצוניות שלה, באותה דבקות ואותה מסירות כמו שלימדה את הסטודנטים שלה.
במלאת שנה לפטירתה פירסם בן זוגה לחיים, המשורר אהרון שבתאי, ספר שירה אינטימי לזיכרה.
חָבֵר מָוֶת
דּוֹד מָוֶת
בֹּקֶר טוֹב
שְׁפֹךְ לִי חָלָב
לְתוֹךְ הַקּוֹרְנְפְלֶקְס
"30.3.07" (9)
אינטימי ואירוטי עד כדי כך שהקורא מתנדנד בין אבלותו המבכה של המשורר. הקוראת בקול צעקה את האובדן ובין זעזוע מהמילים הבוטות, הדוקרות, שלעיתים העלו סומק בלחיי.
הספר מחולק לשלוש חטיבות: בחטיבה הראשונה, אותה פותח השיר הלכאורה בנאלי "30.3.07", מתרכז שבתאי בקינה אישית על אובדן טניה.
זהו מעין מסע השלמה. הסתגלות למציאות החדשה והכואבת שבאה עליו.
לכאורה כל שיריו בנאליים, מציגים מציאות קיימת. ולפתע נופל אסימון ההכרה בקורא: "דוד מות" ביקר ולקח את טניה והחיים נמשכים.
עכשיו המשורר, שנותר לבד, בלי הדמות שכוננה את המציאות שלו, צריך להתמודד עם אבלותו, עם ההעדר והאין ולמצוא שוב את האושר בפרטים הקטנים.
לא משימה פשוטה עבור אדם זקן בן כמעט 70.
אֶת מוֹת הָאִשָּׁה הַיָּפָה
וְהַטּוֹבָה בְּיוֹתֵר
אֶשְׁכַּח בְּחָמֵשׁ דַּקּוֹת
כִּי עֵינַי תְּקוּעוֹת
מֵעַל הֶחָזֶה
אֶת תַּחְתּוֹנֵי הַסָּטֶן הַלְּבָנִים
אֶת הַמִּכְנָסַיִם שֶׁנָּתַתִּי לְקַצֵּר
לַתּוֹפֶרֶת הָאוּקְרָאִינִית
וְאֶת יֶתֶר בְּגָדֶיהָ
הִכְנַסְתִּי לְשִׁשָּׁה
שַׂקַּי זֶבֶל נוֹצְצִים
כְּדֵי שֶׁיְּחַלְּקוּ אוֹתָם לְנִזְקָקִים
"אבל" (10)
בתהליך האבל המשורר משחזר רגעים קטנים מעברם המשותף.
פלאש, תמונה, פלאש עוד תמונה.
טניה "יושבת על הספה/ עם שקית הגרעינים/ לקרוא עיתון", טניה בוכה, עומדת זקופה, מודדת מכנסים או מעשנת לפני הכניסה להצגה בברודווי.
ובמקביל תמונות מהסרט שלו, תהליך ההשלמה שהוא עובר ומציאת בת זוג חדשה תוך שהוא מוכר את יתרונותיו: "אוכל להכין לה/ עופיונים ממולאים/ ונאכל עם סרט// בלילות נשוחח בחשך// יש לי מעיל רחצה רך/ בצבע החול/ אני שמח,/ הזין תמיד עומד//" ("מודעה", 16) ובל יקל בעינכם הדבר בעניין הסיפא, גם אם זו הגזמה קלה.
אַתְּ רוֹצָה לַדַּעַת
אֵיךְ אֲנִי חַי בִּלְעָדַיִךְ?
כְּמוֹ מִי שֶׁבִּצְנִיחָה
מֵהַקּוֹמָה הַמֵּאָה
רוֹאֶה בַּחַלּוֹן
אִשָּׁה יְפֵיפִיָּה שֶׁמִּתְפַּשֶּׁטֶת
"את רוצה לדעת" (31)
אהבתי את הדימויים בחלק הראשון, את הזעזוע הדוקר, את הרכות והעדנה. את הגעגועים והכמיהה לאישה שהיתה. את שברי הזיכרונות ואת הסובלימציה של הכאב והאלימות לשירי אירוטיקה בהם הוא מדמה את טניה לסוסה.
שבתאי לא המציא את דימוי האישה כסוסה. כבר טולסטוי עשה זאת ב"סונטת קרויצר", כאשר גיבורו הרוצח מבין שאינו יכול לשלוט באישה, החופשיה וגאה כמו סוסה אצילית (אוצרת כח ותעוזה).
בְּשֵׁם הַסְּפָרִים
הַיָּפִים שֶׁקָּרָאתִי
בְּשֵׁם הַנְּשִׁיקוֹת
שֶׁנָּשַׁקְתִּי
יוּבַס הַצָּבָא
"כישלון" (46)
את החלק השני של הספר לא אהבתי. וזאת במילים מעטות. לא רק בגלל הקיצוניות חסרת הפשרות שהוא מפגין, אלא משום ששבתאי מאבד את המינמליזם הדוקרני שלו ונופל לתבנית ידועה מראש.
אני לא אוהבת לדון בפוליטיקה ולטעמי האישי היא נועדה לשכנע את המשוכנעים, אבל פוליטיקה היתה צד מאוד דומיננטי באישיות של טניה והיא ידעה לאמר את הדברים שלה, בשיכנוע פנימי עמוק.
שיכנוע שחסר בשירה של שבתאי.
חבל שהחלק הזה אינו מבריק ואין בו מחאה פוליטית אמיתית, אלא מנטרות שחוקות עד דוק שנופלות למקומות נמוכים.
כּוּס שֶׁל סוּסָה
יֵשׁ לְאִשְׁתִּי
פִּטְמוֹתֶיהָ פְּרָגִים
עַל גִּבְעוֹת שַׁמֶּנֶת,
הָרֹאשׁ מִסְתַּחְרֵר
כְּשֶׁהַיָּרֵחַ שָׁפוּךְ עַל טַבּוּרָהּ
וְעַל יְרֵכֶיהָ.
שְׁתֵה יַיִן יָשָׁן,
לֹא חָלָב בְּקַרְטוֹן.
שְׁכַח אֶת מַה שֶׁשָּׁמַעְתָּ
עַל הַזְּקֵנוֹת.
"אשתי" (58)
החלק האחרון של הספר נע בין פוליטיקה לאירוטיקה. בין הווה לעבר. בין מציאות לדמיון.
יש בו מעין השלמה וסגירת מעגל, אבל ישנה תחושה שלא נאמרה המילה האחרונה של שבתאי.
כשקראתי את השירים, במיוחד בחלק הראשון, רצו לי עוד המון מחשבות בראש. חלקן עדין בועטות. גם כשקראתי את השירים בחלק השני הן ריצדו.
כעסתי על שבתאי שעושה ניצול כל כך מחפיר במוות של טניה כדי לקדם אג`נדה פוליטית. אבל מאידך, טניה היתה שמחה.
אני חושבת שהיא גם היתה שמחה לקרוא את השירים שכתב עליה אחר מותה. עדין אני לא הייתי רוצה שבעלי יכתוב עלי בשפה הזו.
בכוונה לא נתתי במה לשיריו הפוליטיים כי אני חשה שהם מוטים, אכולי שינאה וזעם מיותר שלא מסייעים לאף צד.
מי שירצה, ממילא יקרא את הספר הקטן הזה שמשאיר משקע ומחשבה.
אזהרה חמורה, בהודעה מצוטטים שירים שיכולים להיות מביכים עבור חלק מהקוראים בדימויים שלהם. ותודה לאלוהי התפוז שחסך לי את הקניה שממילא תוכננה.
אֲנִי מְאֻשָּׁר
בְּאַהֲבָתִי לְאִשְׁתִּי
וְגַם אִם גּוּפָהּ
מֻנָּח בָּאֲדָמָה
לֹא יִקְּחוּ מִמֶּנִּי
אֶת הָאֹשֶׁר
"אושר" (12)
את טניה ריינהרט פגשתי אי שם באמצע שנות ה- 90 כשלמדתי פילוסופיה. היא, במאמץ הירואי כמעט, ניסתה להכניס את המציאות לתבניות לשוניות שהכירה עבור התלמידים שלה.
לא אכחד, היו רגעים, ששערותי סמרו מעצבים כששמעתי את המנטרה שלה, והשמאל שהכרתי אף פעם לא היה מספיק שמאלי עבורה. עד כדי כך היא היתה דדיקיטד לאמונה שלה ולמסגרות החשיבה, שבעצם לא הצליחה לפרוץ ונראתה פאנטית ומטורפת במציאות הישראלית הקיימת. אותה מציאות שלבסוף גם הקיאה אותה.
בסוף מרץ 2007, נפטרה באופן מפתיעה פרופסור ריינהרט. עם כל האקסטרווגנד שאפף אותה, היה באישה הזו משהו מאוד אמיתי וחי. היא האמינה בדעות הפוליטיות הקיצוניות שלה, באותה דבקות ואותה מסירות כמו שלימדה את הסטודנטים שלה.
במלאת שנה לפטירתה פירסם בן זוגה לחיים, המשורר אהרון שבתאי, ספר שירה אינטימי לזיכרה.
חָבֵר מָוֶת
דּוֹד מָוֶת
בֹּקֶר טוֹב
שְׁפֹךְ לִי חָלָב
לְתוֹךְ הַקּוֹרְנְפְלֶקְס
"30.3.07" (9)
אינטימי ואירוטי עד כדי כך שהקורא מתנדנד בין אבלותו המבכה של המשורר. הקוראת בקול צעקה את האובדן ובין זעזוע מהמילים הבוטות, הדוקרות, שלעיתים העלו סומק בלחיי.
הספר מחולק לשלוש חטיבות: בחטיבה הראשונה, אותה פותח השיר הלכאורה בנאלי "30.3.07", מתרכז שבתאי בקינה אישית על אובדן טניה.
זהו מעין מסע השלמה. הסתגלות למציאות החדשה והכואבת שבאה עליו.
לכאורה כל שיריו בנאליים, מציגים מציאות קיימת. ולפתע נופל אסימון ההכרה בקורא: "דוד מות" ביקר ולקח את טניה והחיים נמשכים.
עכשיו המשורר, שנותר לבד, בלי הדמות שכוננה את המציאות שלו, צריך להתמודד עם אבלותו, עם ההעדר והאין ולמצוא שוב את האושר בפרטים הקטנים.
לא משימה פשוטה עבור אדם זקן בן כמעט 70.
אֶת מוֹת הָאִשָּׁה הַיָּפָה
וְהַטּוֹבָה בְּיוֹתֵר
אֶשְׁכַּח בְּחָמֵשׁ דַּקּוֹת
כִּי עֵינַי תְּקוּעוֹת
מֵעַל הֶחָזֶה
אֶת תַּחְתּוֹנֵי הַסָּטֶן הַלְּבָנִים
אֶת הַמִּכְנָסַיִם שֶׁנָּתַתִּי לְקַצֵּר
לַתּוֹפֶרֶת הָאוּקְרָאִינִית
וְאֶת יֶתֶר בְּגָדֶיהָ
הִכְנַסְתִּי לְשִׁשָּׁה
שַׂקַּי זֶבֶל נוֹצְצִים
כְּדֵי שֶׁיְּחַלְּקוּ אוֹתָם לְנִזְקָקִים
"אבל" (10)
בתהליך האבל המשורר משחזר רגעים קטנים מעברם המשותף.
פלאש, תמונה, פלאש עוד תמונה.
טניה "יושבת על הספה/ עם שקית הגרעינים/ לקרוא עיתון", טניה בוכה, עומדת זקופה, מודדת מכנסים או מעשנת לפני הכניסה להצגה בברודווי.
ובמקביל תמונות מהסרט שלו, תהליך ההשלמה שהוא עובר ומציאת בת זוג חדשה תוך שהוא מוכר את יתרונותיו: "אוכל להכין לה/ עופיונים ממולאים/ ונאכל עם סרט// בלילות נשוחח בחשך// יש לי מעיל רחצה רך/ בצבע החול/ אני שמח,/ הזין תמיד עומד//" ("מודעה", 16) ובל יקל בעינכם הדבר בעניין הסיפא, גם אם זו הגזמה קלה.
אַתְּ רוֹצָה לַדַּעַת
אֵיךְ אֲנִי חַי בִּלְעָדַיִךְ?
כְּמוֹ מִי שֶׁבִּצְנִיחָה
מֵהַקּוֹמָה הַמֵּאָה
רוֹאֶה בַּחַלּוֹן
אִשָּׁה יְפֵיפִיָּה שֶׁמִּתְפַּשֶּׁטֶת
"את רוצה לדעת" (31)
אהבתי את הדימויים בחלק הראשון, את הזעזוע הדוקר, את הרכות והעדנה. את הגעגועים והכמיהה לאישה שהיתה. את שברי הזיכרונות ואת הסובלימציה של הכאב והאלימות לשירי אירוטיקה בהם הוא מדמה את טניה לסוסה.
שבתאי לא המציא את דימוי האישה כסוסה. כבר טולסטוי עשה זאת ב"סונטת קרויצר", כאשר גיבורו הרוצח מבין שאינו יכול לשלוט באישה, החופשיה וגאה כמו סוסה אצילית (אוצרת כח ותעוזה).
בְּשֵׁם הַסְּפָרִים
הַיָּפִים שֶׁקָּרָאתִי
בְּשֵׁם הַנְּשִׁיקוֹת
שֶׁנָּשַׁקְתִּי
יוּבַס הַצָּבָא
"כישלון" (46)
את החלק השני של הספר לא אהבתי. וזאת במילים מעטות. לא רק בגלל הקיצוניות חסרת הפשרות שהוא מפגין, אלא משום ששבתאי מאבד את המינמליזם הדוקרני שלו ונופל לתבנית ידועה מראש.
אני לא אוהבת לדון בפוליטיקה ולטעמי האישי היא נועדה לשכנע את המשוכנעים, אבל פוליטיקה היתה צד מאוד דומיננטי באישיות של טניה והיא ידעה לאמר את הדברים שלה, בשיכנוע פנימי עמוק.
שיכנוע שחסר בשירה של שבתאי.
חבל שהחלק הזה אינו מבריק ואין בו מחאה פוליטית אמיתית, אלא מנטרות שחוקות עד דוק שנופלות למקומות נמוכים.
כּוּס שֶׁל סוּסָה
יֵשׁ לְאִשְׁתִּי
פִּטְמוֹתֶיהָ פְּרָגִים
עַל גִּבְעוֹת שַׁמֶּנֶת,
הָרֹאשׁ מִסְתַּחְרֵר
כְּשֶׁהַיָּרֵחַ שָׁפוּךְ עַל טַבּוּרָהּ
וְעַל יְרֵכֶיהָ.
שְׁתֵה יַיִן יָשָׁן,
לֹא חָלָב בְּקַרְטוֹן.
שְׁכַח אֶת מַה שֶׁשָּׁמַעְתָּ
עַל הַזְּקֵנוֹת.
"אשתי" (58)
החלק האחרון של הספר נע בין פוליטיקה לאירוטיקה. בין הווה לעבר. בין מציאות לדמיון.
יש בו מעין השלמה וסגירת מעגל, אבל ישנה תחושה שלא נאמרה המילה האחרונה של שבתאי.
כשקראתי את השירים, במיוחד בחלק הראשון, רצו לי עוד המון מחשבות בראש. חלקן עדין בועטות. גם כשקראתי את השירים בחלק השני הן ריצדו.
כעסתי על שבתאי שעושה ניצול כל כך מחפיר במוות של טניה כדי לקדם אג`נדה פוליטית. אבל מאידך, טניה היתה שמחה.
אני חושבת שהיא גם היתה שמחה לקרוא את השירים שכתב עליה אחר מותה. עדין אני לא הייתי רוצה שבעלי יכתוב עלי בשפה הזו.
בכוונה לא נתתי במה לשיריו הפוליטיים כי אני חשה שהם מוטים, אכולי שינאה וזעם מיותר שלא מסייעים לאף צד.
מי שירצה, ממילא יקרא את הספר הקטן הזה שמשאיר משקע ומחשבה.
Displaying 1 of 1 review