Laulu Sipirjan lapsista

by Timo K. Mukka

Romaan sündis mõne kuuga Pello kirikukülas ja selles leidub rohkesti dokumentaalset ainest kirikuküla minevikust. See on kirjaniku kõige sotsiaalsem romaan, mille tegelaskujude kaudu ta esitab küla kui terviku arenguloo, laiendades selle inimese ja saatuse suhtete eriteluks. Peategelase - loomingulises madalseisus kirjaniku - suu läbi arutleb autor üksikisiku ja kollektiivi, üksiku ja üldise vahekordade üle. Lõimelõngadena läbivad romaani tegelaste isikudraamad, mille vahele on kootud armastuse hõõguvpunast, saatuse halli ja musta.

Genres: Finnish Literature, Fiction

323 pages

First published January 1, 1966

About the author

Timo Kustaa Mukka was a Finnish author who wrote about the lives of people in Lapland.

He was born in Bollnäs, Sweden. During his life Mukka studied at the Academy of Fine Arts in Helsinki and completed nine novels, written in a lyrical prose style, about the harsh conditions in Lapland, the region of his childhood and of most of his adult life. These books were published in the years between 1964 and 1970.

In the early 1960s there sprang up a movement in Finnish literature called spontaneous-confessional fiction. It was heavily influenced by the writings of Henry Miller. Its two most prominent representatives were the enfants terribles of modern Finnish literature, poet and translator Pentti Saarikoski and author Hannu Salama. Among the writers belonging to this movement, Mukka is considered the most original as well as the most consistent in his writing.

In 1973 there was a story on Mukka in the Finnish magazine Hymy which is believed to have contributed to his early demise.

Mukka died of a heart attack in Rovaniemi, capital of the Lapland region of Finland in 1973.

Reviews

[MARgOT]

Räägiti, et kui jumal ennemuiste Sipirja lõi, paigutas ta selle jõe kaldale ja tallas tee küla taredest mööda: mine, rändaja, peatu hetkeks, aga ära jää! Sipirja majades kõnelevad inimesed oma keelt, nõnda et ükski võõras ei mõista, mis nad ütlevad: see jääb arusaamatuks. Nad on otsekui tummad, kätetud, silmitud ega ole ühegi rinnas südant, vaid piinatud ja roosatud vintske lihakämp. Kui võõras tuleb Sipirja külasse, vahitakse teda nagu imelooma ja irvitatakse ta kõnepruugi üle ja võetakse üle vanad asjad ja moorid vahivad võõrale järele, kui see on läinud, tema kõnepruuki matkitakse ja jäljendatakse ta kõnnakut või liigutusi, ja öeldakse: "Niisikene! Võeh peletist!" Võõral palutakse sisse astuda ja tass valatakse suurepärast kohvi täis ja kästakse juua, aga kui ta on lahkunud, öeldakse tema kohta põlastavalt: "Niisikene!"

Lohutu külaolustik, desertöörlus, robustsus ja brutaalsus, katkematu seksuaalne frustratsioon, haavatavus ja hüljatus.

Ja siis see “üäsä”.

https://sipirja.bandcamp.com/releases

[Timo · Rating 4 out of 5]

Mukka tarjoaa tässä synkässä kertomuksessaan totuttuun tapaan kaunista ja rujoa vuorotellen ja usein myös samaan aikaan. Välillä hyppivä kerronta estää täydellisen lukukokemuksen syntymisen, muuten kyseessä on erittäin viehättävä ja haikea tarina vaikeiden olosuhteiden keskeltä.

[Joonas]

Samalla tavalla hirveää kun joku Imatran Voiman tuotanto. Liian väkevää ja joudun miettimään että miksi olen tämän äärellä.

[Siv30 · Rating 4 out of 5]

"מחלה מקננת בבגדים האלה...עדיף להשמיד אותם, כדי שהיא לא תציק לאלה שנשארו בחיים, אמרה אילי והעיפה מבט באילה השרועה במיטה ולחייה שקועות. ידי אילה רעדו - אצבעותיה מיששו את בטנה, והיא חייכה חיוך נבוך.
אנחנו לא נעשה עוד ילדים...
ריבונו של עולם, הרי אי אפשר לדעת את זה מראש! צחקה אילי.
היא צררה את הבגדים, נשאה את הצרור לאמצע החצר והבעירה אותו בדף ישן מעיתון שהצהיב. מישהו הביא למשק את העיתון הזה מזמן - מזמן, כשביקר כאן, ואילה לא זרקה אותו כדי שהילדים יזכו לראות צורת אות מודפסת." (135)

את טימו מוקה גיליתי ב"היונה והפרג" , ספר עדין, רגיש, וחורט המתאר את אהבתם של גבר בן 37 ונערה בת 17 על רקע נופים פינלנד. תיאור מסעיר באירוטיות ומכאיב בפטאליות שבו.

מאחר ומוקה פירסם רק 9 ספרים ונפטר, מתוכם תורגמו 3 ספרים, החלטתי בזמנו לא לקרוא את "השיר על ילדי סביר" מיד כשפורסם, אלא לתת לזמן לשקוע ולקרוא אותו במועד מאוחר יותר.

ואני שמחה שהחלטתי כך.

"השיר על ילדי סיביר" הוא תיעוד של זיכרון וגעגוע למקום שהיה, לאהבה, לחיים שנעלמו לפני המאבק והמלחמה. הוא רווי במשפטים ליריים כמו:

"הקיפאון בא כמו אש: כאב אז לנשום את האוויר העומד במקום" (23)

או

"ובחזהו של איש מהם אין לב, אלא בשר קשה שהוכה ויוסר" (28)

אבל הם לא מספיקים כדי להרים את הקורא לגבהים. גם העובדה שהדמויות המרכזיות שבספר כלואות באובססיות שלהן, בתשוקות חסרות סיפוק ומאווים בוערים לא גורמת לספר להיות חזק.

החלקים הראשון והאחרון שבספר, הם החלקים הטובים והמטלטלים. סיפור מסגרת שנותר למעשה בלי תמיכה של פנים. מוחזק רק מכח האחיזות שבו.

עדין, גם אם העלילה לא מושלמת ולא הדוקה כמו ב "היונה והפרג", מדובר בכתיבה משובחת, מלאה בסמלים והקבלות וראוי להשקיע את הזמן לקרוא אותו כי השפה שלו ממלאת את הקורא עונג גדול (בכל מקרה היא מילאה את הקוראת הזאת.)

"השיר על ילדי סיביר", טימו ק` מוקה
הוצאת כרמל, 2005, 204 עמ`