באולפנה בבני ברק מתכוננת חוה קלר, נערה שאפתנית שדבר אינו חומק מעיניה הכהות והנבונות, לחזרות על מחזה גורלי, המטיל את צלו הארוך על חייה. כאשר אחת השחקניות הצעירות נעלמת, רועמים הדים אלימים מן העבר במסדרונות בית הספר ומאיימים על כל אלו שרצו כל כך להיות נערות למופת. לבטי הגיל, האימה שבמיניות המתעוררת וכאב התשוקות המודחקות, וגם העריצוּת, הכפייה והאכזריות שרק חברת בנות סגורה מסוגלת לה, נשזרים ומתפתלים בתכני המחזה. עלילתו, המבוססת על צוואתן של תשעים ושלוש תלמידות מקראקוב, שהתאבדו יחדיו כדי שלא יטומאו על ידי החיילים הנאצים, מלווה את חייהן של המשתתפות בו. קולן של הנערות המתות בוקע ממרחק הזמן והמקום, ועמו גם צליליה של ההתנגשות בין האמתי לכוזב ובין בדיה למציאות.
Sarah Blau (Hebrew: שהרה בלאו) is an Israeli author and playwright. She won the Levi Eshkol's Prize for Hebrew Literature in 2015 and the 2017 Bar-Ilan University Alumni Achievement Award.
Blau was born in Bnei Brak (a religious city which appears frequently in her work), the oldest daughter of modern orthodox religious family. Blau was born with adermatoglyphia, a genetic disorder which prevented her from developing fingerprints. She is considered a prominent voice in religious Israeli literature, and identifies herself as ‘religious-lite.’ She served as editor and presenter on various television and radio shows that focus on Jewish topics from an original, feminist perspective and also hosted a weekly TV show in which she discussed biblical figures with children. Single and childfree, she was quoted as saying, "I wrote an entire thriller to understand why it works for me." As part of her Sherut Leumi (National service) she volunteered in The Hedva Ibshitz Centre for the Study of the Holocaust, where she worked as a guide and documented Holocaust survivors.
In 1999 she initiated the alternative Yom HaShoa (Holocaust remembrance day) ceremonies. In the first years the alternative ceremonies took place in Tel Aviv and raised controversy, but later became widespread throughout Israel. The ceremonies focused on remembrance from a personal and social perspective of the participants.
קראתי כבר 5 פרקים, ספר משרה תעוקה. כל התככים הקטנים והמכוערים של בנות משרים עלי דיכאון ותחושה לא נעימה. רעות (מהמילה evil) נפש טהורה. קן נשים = קן צפעונים חלקלקים. מלכת הכיתה מוליכה את הבנות במסע שררה שמטרתו הסופית כניעה והשפלה וחווה קלר, הדמות המספרת, הולכת בדרך כל נערה.
שהרה בלאו לא מחליטה אם הספר הוא פיענוח פרשיית מתח הדורשת פתרון, או ניתוח סוציולוגי פסיכולוגי של החברה הבני ברקית.
בפרקים רבים של הספר סבלתי סבל רב מהתיאורים של הדינמיקה החברתית בין הבנות, בין הבנים והבנות, בין המבוגרים והצעירים, ובין ההורים. מערכות יחסים עכורות ומעופשות שמודגשות עי תחרות קשה ודורסנית. ובמיוחד המתח הבלתי נסבל בין צינעה ובו בעת התמודדות עם מתחים מיניים.
הזרמים הרוחשים מתחת לפני השטח, מקצינים את המתחים המעמדיים והחברתיים ויוצרים מוטנטים, כמו בתורה הדרווניסטית רק המוטנטים המתאימים ביותר שורדים. התופעות הללו ידועות בחברה החילונית, כנראה נדחקים מתחת לפני השטח בחברה הדתית שמנסה להצטייר כיותר. יותר מוסרית, יותר צדיקה, יותר טהורה אבל נכשלת כי אולי אין יותר? אולי אדם הוא רק אדם באשר הוא על פגמי אופיו, על פגמיו המוסריים ועל חוסר יכולתו להתגבר על יצריו עוד מגן עדן?
קראקוב, פולין 1942. העבר, בני ברק. הווה אחד, בני ברק כעבור כעשרים שנה. הווה, בני ברק, כעבור שנים. תשעים ושלוש (צ"ג) בנות יהודיות נטלו את חייהן כדי שלא להיטמא בידי קלגסים נאציים. מאז הן נחשבות קדושות וטהורות (יצויין שיש ספקות באמיתות המקרה מה שלא גורע מעוצמתו) . אחת מהן היתה חיה פלדמן שהשאירה מכתב שהוא צוואה על ההחלטה הכואבת. עשורים לאחר מכן רוצות בנות אולפנה חרדיות בבני ברק להעלות הצגה טראגית על הנושא. חוה קלר, המספרת, היא אחת מהן השואפת לגלם את חיה. ולא רק היא. מי לא רוצה להיות הנערה הטהורה ההיא. חוה גדלה בצל מות אמה הלוט בערפל שנים קודם ותעלומה אופפת העלמות מסתורית אחרת בעבר. היא גרה בבית דודה ודודתה אליהם היא פונה בשמותיהם הפרטיים, מרים ואבנר. ה'נמסיס' שלה לתפקיד הנכסף ובכלל היא מיכל לוין היפה, המושלמת כמעט, מלכת הכיתה. גברת לוריא הנוקשה הינה סגנית המנהלת, שמגן דוד מוזהב הצמוד לחולצתה וסגנון הליכתה מקנים לה חזות של שריף. חסרים כובע הבוקרים והאקדח החגור למותנה. מינדה היא מנהלת גנזך השואה המקומי. אישה לא צעירה למודת צער ואבדן. אבל הספר הוא הרבה יותר מזה. הוא פותח צוהר לעולם ה'בני בּרָקי' ממש ליד תל אביב החילונית בה מותר הכל. כאילו נחתת בפלנטה אחרת. קודים וכללים נוקשים של אסור ומותר. אורך החצאית והשסע, שמירת נגיעה, בנים ובנות בנפרד והכל בצד תשוקה של מתבגרים ומתבגרות. עבדקני וערפדות צניעות. החצאית קצרה בחמש סנטימטר! הוי, נערה סוררת שכמוך! היזהרי מיצר הרע! עולם בו כדי להיחשב מוצלחת, לקבל ציונים טובים, להיות חביבת המורה ולמצוא שידוך טוב עלייך בפשטות להיוולד למשפחה הנכונה. ללמוד בבית הספר הנכון כמו 'בית יעקב' החרדי לעומת תלמידות 'הפועל המזרחי' בעלות שרוולים קצרים, מושא לקנאה של החרדיות הצעירות בשל לבושן המוקפד. לא ייאמר מפורשות ואין צורך. צבע העור ושם המשפחה המזרחי לעומת האשכנזי. ריקי היא חברתה של חווה ולא נמנית על בנות המזל. למיכל וחברותיה המיוחסות היה המזל להיוולד נכון. בלי מאמץ יש להן 'פוֹר' בחיים. גם לבנים כמו גלעד גרוס בעל עבר מיוסר. אמה של חוה למדה ב'הפועל' וספגה כמו חברותיה את קריאות 'מזרחי- לזרוק לפָּחי!' ובתגובה הגתה את 'בית יעקב- לזרוק לרחוב'! (ולא יכולתי להימנע מזיכרון נוסטלגי את היריבות כילד באר שבעי בין הצופים לשומר הצעיר...כשאחרונים הם 'פח הזבל של העיר!') אירועים תמוהים יתרחשו תוך ההכנות להצגה הגדולה וחווה תתוודע לאמת מפתיעה ולא קלה על העבר. ותספר את סיפורה כאישה בוגרת ואם לתינוקת. המחברת שוזרת יפה את העבר וההווה עם החיים בחברה האדוקה והתבגרות בצל קודים נוקשים.
אחרי שליש, ויתרתי עליו. הפרוזה הייתה נטולת חן ופומפוזית, הדמות הראשית בלתי נסבלת, והתמות נפרשו בצורה שהרגישה פשטנית ומשעממת. לא חשוב איזו תעלומה מרגשת פוטנציאלית תגיע בהמשך הספר, קשה לי להאמין שזה יהיה שווה את חוסר הנוחות מעורר העוויתות שמעלות בי פסקאות כמו:
"הנערה הטהורה הזו עומדת עכשיו אל מול ארון הבגדים שלה, במוחה מתרוצצת השאלה הנצחית ביותר בימי הדורות: מה ללבוש? מה ללבוש למסיבת הגג? מה ללבוש הלילה? מה ללבוש? ...
עיניי החולפות ביעף על הבגדים המוכרים המוטלים בארון, אינן מצליחות לאתר ולו בגד אחד שיעמוד במטלה הנכבדת שהטלתי עליו: לגרום לי לנצנץ כאבקת יהלומים!"
(הסימן קריאה. וואו)
נקודת האור היא היכולת של בלאו למצוא תובנות יפות וקטנות על אינטראקציות אנושיות, ולתאר אותן בדיוק ופשטות. רציתי לאהוב את הספר הזה, אבל לצערי זה לא הספיק.
,ספר יחסית קצר שהרגיש כמו אלף עמודים העלילה לא זזה, ושעממה אותי נורא. כל כך רציתי אתן המסתורין אבל הוא נעלם תחת עננת האולפנה וחייהן ם הלא מעניינים של הנערות בה. וסיפור התשעים ושלוש, חזר על עצמו שוב ושוב ונו, כבר איפה האפלה שהבטיחו לי? והסוף? לא גרם לי לזוז בכלל... אוף!