לחן רסקו נמאס לשמוע על כל מה שיכלה לעשות עם הפוטנציאל הלא ממומש שלה. אחרי פרידה מכוערת מליאור, הבוס שהיה גם בן זוג עד שבגד בה עם המזכירה, היא מוצאת את עצמה מובטלת וחסרת כיוון, ומוציאה את זמנה הפנוי בחיבור איחולים לבביים לליאור ובצפייה בפעם המי-יודע-כמה בסרטי הערפדים החביבים עליה למורת רוחם של חבריה הטובים שרון ועומרי, שמחפשים מתחת לאדמה דרכים לנער אותה ולהחזיר לה את שמחת החיים. כאשר עומרי מספר לה על סוכנות בשם "דם כחול", שמגשימה לחובבי ערפדים את הפנטזיות הכמוסות שלהם, חן מגיבה בתערובת של ספקנות ולגלוג. הרי בעולם האמיתי אין ערפדים. והיא ממשיכה להחזיק בדעה זו עד שהיא פוגשת אחד מהם וזוכה ללמוד על ערפדים הרבה יותר מכפי שרצתה לדעת. אבל לפני שסקרנותה של חן באה על סיפוקה הערפד נעלם, והיא יוצאת למסע חיפושים עיקש אחריו. בחיפוש נחשף סבך של מזימות וכוחות חשאיים, ולחן מתברר ש"דם כחול" היא הרבה יותר ממה שהיא נראית. ורד טוכטרמן היא סופרת ומתרגמת ופעילה בקהילת המדע הבדיוני הישראלית. עד היום פרסמה מעל חמישים סיפורים בעברית ובשפות אחרות, וקובץ הסיפורים שלה "לפעמים זה אחרת" (אופוס, 2002) זכה בפרס גפן לשנת 2003. ורד הייתה העורכת-המייסדת של כתב העת "חלומות באספמיה", המוקדש לסיפורת ספקולטיבית ישראלית. "דם כחול" הוא הרומן הראשון שלה.
ורד טוכטרמן היא סופרת ומתרגמת מדע בדיוני ופנטזיה, ופעילה זה שנים בקהילת המדע הבדיוני הישראלית. היא פרסמה מעל חמישים סיפורים קצרים עד היום, בבמות מודפסות ומקוונות כאחד, וחלקם אף תורגמו לאנגלית, צרפתית וספרדית. עשרים ושבעה מתוכם אוגדו בקובץ הסיפורים שלה, "לפעמים זה אחרת" (אופוס, 2002), זוכה פרס גפן לשנת 2003. היא זכתה בפרס גפן שוב ב-2010 בקטגוריית הסיפור הקצר, על סיפורה "ד"ר ווטסון ומר הולמס – או – פרשת הקללה של בית פנינגטון" (היֹה יהיה 2009), המאגד בתוכו שניים מתחומי העניין החביבים עליה – שרלוק הולמס ורוצחים סדרתיים.
בסיפוריה ניתן למצוא השפעות של תחומי עניין נוספים, בין השאר ביולוגיה, חתולים, מין, הומור ואפילו הגשש החיוור. יש לה חיבה מיוחדת להסתכלות על דברים מוכרים היטב מזוויות חדשות ותכופות משונות. כך מצאו את עצמם גם הערפדים – עוד נושא החביב עליה במיוחד – זוכים לנקודת מבט חדשה בכתיבתה, עד שהצליחו להתפרש על ספר באורך מלא.
היא עוסקת בתרגום ספרי מדע בדיוני ופנטסיה מאז שנת 2000, ותרגמה עד היום מגוון ספרים, וביניהם ספרים של טים פאוורס וניל גיימן, "ג'ונתן סטריינג' ומר נורל" של סוזנה קלרק (ינשוף-כתר, 2007), "לאוויניה" של אורסולה ק' לה גווין (אופוס, 2009), "גוף מארח" של סטפני מאייר (אופוס, 2009) ו"ג'וליאן קומסטוק" של רוברט צ'רלס ווילסון (גרף, 2011). יש לה חיבה מיוחדת לתרגום ספרים בעלי שפה מאתגרת ומעניינת, וכך מצאה את עצמה מתרגמת ספרים עשירים במשחקי מילים ושעשועי שפה, כמו "אנשי הכבשן" של דיוויד ברין (מודן, 2004) ו"לא יותר מיום-יומיים" של טוני ויגוריטו (אופוס, 2008), וספרים המכילים עושר רב של אזכורים אזוטריים ושפה מתקופות שונות, כמו ספריו של טים פאוורס, "ג'ונתן סטריינג' ומר נורל" שכבר הוזכר ועוד.
אל העיסוק בתרגום הגיעה בעקבות עניין רב שנים בשפות ובבלשנות – בתקופת לימודיה באוניברסיטה עמדה לכתוב עבודת דוקטורט על האבולוציה של השפה, אך לימודיה נקטעו בגלל מחלה – ובעקבות מעורבותה בקהילתה המדע הבדיוני והפנטזיה הישראלית, שחברים בה עורכים ומתרגמים רבים. מאז סוף שנות התשעים היא מעורבת באספקטים שונים של הקהילה, בעיקר בתחום התכנים והכתיבה, לקחה חלק בהקמתם של פורומים לכותבים, בסדנאות כתיבה, ואף הייתה העורכת-המייסדת של כתב העת המודפס "חלומות באספמיה", אשר שם דגש על פיתוח כתיבת המקור בז'אנר. היא נוהגת להשתתף באופן סדיר בכנסי מדע בדיוני ישראליים הן כצופה והן כתורמת תכנים – סדנאות כתיבה, הרצאות ופרויקטים. בשנת 2005 אף הוזמנה להשתתף בכנס Utopiales אשר מתקיים מדי שנה בנאנט שבצרפת, בעקבות פרסום סיפורה "מחר הוא היום הראשון של שארית חייך" באנתולוגיית הכנס. התרשמותה מהכנס הייתה שהוא היה מושקע ומתוקצב מאד, אבל הכנסים בארץ כיפיים יותר.
בהתחלה חשבתי לתת לספר הזה שני כוכבים בגלל הפנטזיה הקלישאתית של סקס-עם-ערפד אבל אני באמת נהנתי ולא הרגשתי מחויבת לסיים את הספר בשום מצב. יש גם דיבורים על פולניות וקללות ישראליות שגורמות לי להרגיש בבית, בעוד לפני זה קראתי רק ספרים באנגלית שלא נתנו לי תחושה כזאת. אני רק עדיין לא הבנתי מה קרה לשרון?
את הספר קראתי פעם ראשונה כשיצא, ב-2011, וכעת קראתי פעם נוספת כדי להזכר מה קורה לפני שאני קוראת את הספר הבא. לא זכור לי שהתלהבתי מאוד בפעם הראשונה וגם כעת הספר לא השאיר יותר מדי רושם. הסיבה הכמעט יחידה שאני קוראת את הסדרה היא כי היא ישראלית ומתרחשת בישראל, בניגוד לסדרות ערפדים אחרות שמתרחשות בחו"ל. החלק הראשון היה סביר, מה שהפחית מההנאה שלי היה החלק השני, שהיה בלשי ולא מוצלח מאוד.