•הישיבה הדרמטית במטה השב"כ שבה הוחלט לעבור לשימוש בעינויים על נחקרים יהודים •הרובה שכיוונו האחים קהלני לעבר ראשו של פועל פלסטיני, אשר ניצל בזכות טיפול מוקדם של השב"כ בנשק •הפתקים המזויפים שהמתינו במקלחות בית המעצר לחשודים שגזרו על עצמם שתיקה בחקירות •המכתב שהשאיר אחריו החייל העריק שיצא לרצוח ערבים בגליל כדי לעצור את תכנית ההתנתקות •תאונת הדרכים שפברקו החוקרים כדי לגרום לשני החשודים שישבו בניידת להודות בניסיון רצח •תנועת היד שנקלטה במצלמת האבטחה במאפיית הפיתות והסגירה את החשוד ברצח הנער מוחמד אבו ח'דיר •הפרשה שבה הערימו שני הבדוקאים, נעם פדרמן ואיתמר בן גביר, על אנשי השב"כ •והרוורס שמנע רצח של מאות תלמידות והציל את המזרח התיכון כולו ממגה־פיגוע קטלני בספרו וְאִנָּקְמָה – סיפורו של הטרור היהודי מנתח העיתונאי והפרשן רועי שרון את התופעה המרתקת. בסיפורים עוצרי נשימה, תוך שהוא חושף מסמכים חסויים ופרטים שלא פורסמו מעולם, משרטט בפנינו שרון את המניעים, שיטות הפעולה והאישים המרכזיים מאחורי שורת פיגועים נגד ערבים, ומנגד – את קרב המוחות המתמשך שמנהלים מולם אנשי החטיבה היהודית של השב"כ. ב־15 השנה האחרונות עוקב רועי שרון אחר מעלליו של הטרור היהודי מקרוב: בתחילה ככתב המתנחלים של מעריב, אחר כך ככתב השטחים של ערוץ 10 ובימים אלה ככתב וכפרשן לענייני צבא וביטחון של כאן 11. וְאִנָּקְמָה הוא מסמך תחקירי מרתק, חסר תקדים בהיקפו, הנקרא כספר מתח שכולו מציאות מצמררת.
רועי שרון מנסה לשרטט את ההיסטוריה והמאפיינים של הטרור היהודי. הספר כתוב בצורה מרתקת לקריאה, אבל חלק מהפרקים היו מעמיקים יותר (בעיקר בנושאים שבהם שרון לקח חלק פעיל כעיתונאי, לדוגמה כל הנושא של טרור תג מחיר) וחלק מהפרקים היו קצרים מאוד ולא נתנו יותר מידע ממה שכתבה בעיתון הייתה נותנת. היה חסר לי פרק על המחתרת היהודית שבעיני היא נקודת האפס של הטרור היהודי, אבל רועי שרון בחר כנקודת התחלה לספר שלו את הסכמי אוסלו. סך הכול ספר מאוד מעניין לקריאה גם אם לא אחיד ברמתו.
Sometimes there is not enough coverage on a certain subject and there arises the need for reliable information for the general public. This is a clear fountain, an extensive coverage of Jewish Terror in Israrel over the last 30 years. This books opens a door to the extreme and incredibely disturbing and unnerving world view of those who acted out on their psudo-Religious post-Zionism whims uncovering something resembling lesser than human in doing so. Roy Sharon is a field correspondent and an expert on Jewish Terror matters, being Ex-religious Nationalism, Roy describes the main motivations and religious explanations for commiting hate crimes and terrorist attacks against non-Jewish and those who are not aligned with their psudo-Religious cult like dogma, such as the LGBTQ community in Israel and the Messianic Jewish community. Its all done in a tasteful way, also covering much political ground helpimg to understand how such psudo-Religious hateful dogma shaped and formed the identities of such as Itamar Ben Gvir and Bezalel Smotrich. I had the pleasure of meeting Sharon in the Tel aviv book festival, and he signed me a copy. Many thanks for this great read, Hail Ritalin
אז בדיוק סיימתי לקרוא את ואנקמה של רועי שרון אתמול, ספר שעושה הרבה רעש לאחרונה ובצדק רב. מדובר במסמך מטורף, אולי הפעם הראשונה שבה המקרים הללו של טרור יהודי מוצגים בצורה מסודרת - בעלי מאפיינים ברורים ומסגרת אנליטית.
אין הרבה אנשים שמוסמכים לכתוב על הנושא כמו שרון, שסיקר את התחום לאורך כמעט 20 שנה. הספר מציג סיטואציות מורכבות, חלקן מוכרות יותר ובחלקן זה פשוט שמות שאולי שמעת מתישהו בחייך בלי להכיר את הסיפור שמאחוריו.
שרון ניגש לספר הזה בצורה מאוד יבשה: אלו הם האנשים, אלו הם המאורעות, זו היא השתלשלות האירועים. הוא לא מנסה להציג אף אחד מהאנשים המוצגים בו כ"צודקים", וממעט לתת איזשהם תיאורי אופי.
השיטה הזאת מאפשרת להסתכל על המקרים בספר, שיכולים ליפול לפוליטיזציה קשה, בצורה שיוויונית ללא קשר להטייה הפוליטית שקיימת בכל אחד. אבל יש לי שתי ביקורות מהותיות, שלא ראיתי שנאמרו.
הראשונה היא נוכחות הכותב בסיפור. כמו שאמרתי, אין הרבה אנשים שיכולים לכתוב את הספר הזה בצורה הזאת, וזה בגלל הנוכחות של שרון בזירה הזאת לאורך כל כך הרבה שנים. ובכל זאת, איכשהו, הוא כמעט ולא מופיע בעצמו - פעם אחת הוא נקרא לזירה, פעם מקבל טלפון, פעם אחרת היה במילואים.
בכל פעם ששרון עצמו מופיע בספר מדובר באיזכור, כאילו הרלוונטיות העיתונאית של הסיפור תפגע אם ירחיב על החלק שהוא לקח באירוע. גם כשהתפקיד שלו הוא תפקיד מרכזי שמחבר בין החשודים לבין השב"כ, או בתוך ההתנחלויות, הוא נמנע מלשתף את האופן שבו הוא היה שם לעומק.
אני לא מצפה שהכותב יהפוך להיות איזשהו "גיבור" של ספר עיון, אבל נקודת המבט הייחודית שלו כמי שהיה שם היא מהותית - לא מדובר בחוקר זר שבוחן את הדברים ממבט חיצוני אלא מי שמכיר את האנשים האלה ונמצא בתקשורת איתם.
מעולם לא הייתי ביצהר ואני לא יודע איך המקום הזה נראה, אבל שרון כן יודע. זה ההבדל המהותי בינו לבין כל אדם אחר שיחליט לחקור את הנושא: הוא היה שם כשזה קרה. אז למה זה לא ניכר בספר עצמו?
הביקורת השנייה שיש לי היא כלפי המסגרת האנליטית שדיברתי עליה קודם. בתחילת הספר, מוצגים המאפיינים השונים שיש לטרור יהודי לעומת אירועים טרור אחרים. מה ההבדל בין טרור יהודי לבין "סתם" רצח.
ברגע שהוגדרו המאפיינים האלה, כל האירועים נבחנים דרך הפריזמה הזאת שמאפשרת לראות את רצף הסיפורים בתור חלק מטרנד - סיפור גדול יותר, סיפורו של הטרור היהודי.
למרות זאת, המסגרת האנליטית הזאת משמשת רק כדי להראות האם סיפור נכנס לתוכה או לא ופחות לגבי הטרנד הכללי. מכיוון שהספר הוא כמעט דיווחי ומתאר את השתלשלות הדברים, הייתה חסרה לי מידה מסוימת של פרשנות - איפה האנשים האלה עכשיו? מה קרה איתם? זה קורה במידה מועטה ומפוזרת לאורך הספר.
הוא לא נשען על סטטיסטיקה ולא מנסה לסכם או להסביר את הטרנד אלא רק לתאר אותו. אני חושב שיש פה הזדמנות מפוספסת, והספר נסגר בסיפור העדכני ביותר בצורה לא ברורה. הוא לא סוכם, וכך זה מרגיש פחות כספר אחד קוהרנטי ויותר כאסופת סיפורים שהקשר ביניהם הוא תמתי ולא מעבר.
בסוף, מדובר בספר טוב וספר שחשוב שהוא קיים, בטח בעידן שבו נוח להכחיש שיש כזה טרור, שנמצא רחוק מהעין - אתה לא רוצה להאמין שמישהו רוצח "בשמך". אני חושב שכמות הסיפורים שאפשר לספר פה היא עצומה, מכל כך הרבה זוויות שונות, וכל הכבוד לרועי שרון שלקח את האתגר הזה.