ספרו של אמיל חביבי, חתן פרם ישראל לספרות לשנת 1992, הופיע לראשונה במקורו הערבי ב-1974, ותוך זמן קצר זכה למקום של כבוד בספרות הערבית המקומית והכלל ערבית, ואף תורגם ל-15 שפות.
זוהי סאטירה עזה שבמרכזה סעיד, פלסטיני מצפון הארץ, שלאחר שוך הקרבות של 1948-9 מנסה לשתף פעולה עם השלטון היהודי במדינה החדשה, אך מוצא את עצמו בין הפטיש והסדן. עד מהרה נעשה יחסו לשלטון דו-משמעי ותגובותיו על מעשי הבוסים היהודים מזכירות במידה רבה את אלה של החייל האמיץ שווייק, גיבור ספרו של האשק הצ'כי. קורותיו המרתקים מועברים אלינו באמצעות שורה של איגרות שהוא משגר אל חברו המחבר מאי שם בחלל (לשם נחטף על ידי קוסמונאוטים עלומי-זהות) או מבית משוגעים (לשם "נחטף" כתוצאה ממצבו הנפשי).
ביצירה זו מגשים אמיל חביבי במידת-מה את האידיאל שאליו שואפים רבים מסופרי העולם הערבי של ימינו: לכתוב רומן השואב את השראתו מהמציאות, ואת צורתו - מהמקורות הערביים, העממיים והספרותיים כאחד, אך מבלי לזנוח את ההישגים ואת הנורמות של הספרות העולמית. כאן צורת המקאמה משתלבת, אפוא, בצורת הרומן הפיקארסקי.
תרגומו של הספר הזה, שלשונו מורכבת ומשובצת מובאות עממיות וספרותיות, הוא הישג ספרותי של ממש, מעשה ידיו של הסופר אנטון שמאס (שתרגם לעברית גם את שתי הנובלות האחרות של חביבי, "אחטיה" ו"סראיא בת השד הרע").
אמיל חביבי נולך בחיפה בשנת 1922, והיה פעיל בחוגי הקומוניסטים הפלסטינים מנעוריו. לאחר קום המדינה היה מראשי המפלגה הקומוניסטית הישראלית, וייצג אותה בכנסת כ-19 שנה, כן ערך את ביטאונה "אל-איתיחאד", שם פרסם במשך שנים רבות טור פוליטי-סאטירי בחתימת "ג'והיינה". מאז שנות השמונים מקדיש חביבי את רוב מרצו לספריו ולכתיבה בעיתונות הערבית המופיעה בארץ ובאירופה.
إميل حبيبي هو أديب وصحافي وسياسي فلسطيني من الفلسطينين الذين بقوا في أرضهم بعد النكبة 1948. ولد في حيفا في 29 آب (أغسطس) 1921 حيث ترعرع وعاش حتى عام 1956 حين انتقل للسكن في الناصرة حيث مكث حتى وفاته. في 1943 تفرغ للعمل السياسي في إطار الحزب الشيوعي الفلسطيني وكان من مؤسسي عصبة التحرر الوطني في فلسطين عام 1945. بعد قيام دولة إسرائيل نشط في إعادة الوحدة للشيوعيين في إطار الحزب الشيوعي الإسرائيلي الذي كان أحد ممثليه في الكنيست (البرلمان الإسرائيلي) بين 1952 و1972 عندما استقال من منصبه البرلماني للتفرغ للعمل الأدبي والصحافي.
في حقل الصحافة عمل حبيبي مذيعا في إذاعة القدس (1942-1943)، محررًا في أسبوعية مهماز (1946) كما ترأس تحرير يومية "الاتحاد"، يومية الحزب الشيوعي الإسرائيلي باللغة العربية، بين 1972 - 1989. في حقل الأدب، نشر حبيبي عمله الأول "سداسية الأيام الستة" عام 1968 وبعده تتابعت الأعمال "الوقائع الغريبة في اختفاء سعيد ابي النحس المتشائل"(1974)، "لكع بن لكع" (1980)، "إخطيه" (1985) وأخيرًا، "خرافية سرايا بنت الغول" (1991). وقد جعلت تلك الاعمال القليلة صاحبها أحد أهم المبدعين العرب وذلك لأسلوبه الجديد والمتميز في الكتابة الأدبية. عام 1989، إثر انهيار المنظومة الاشتراكية، أعاد النظر في بعض المسلمات النظرية مما سبب له خلافات فكرية وتنظيمية مع الحزب الشيوعي، اضطر على ضوئها إلى الاستقالة من جميع مناصبه الحزبية بما فيها رئاسة تحرير "الاتحاد". لكنه بقي عضوا في الحزب (الذي كان عضوا فيه منذ جيل 14 عاما) حتى عام 1991 خين استقال من الحزب. في عام 1990 اهدته منظمة التحرير الفلسطينية "وسام القدس" وهو أرفع وسام فلسطيني. وفي عام 1992 منحته إسرائيل "جائزة إسرائيل في الأدب" وهي أرفع جائزة أدبية تمنحها الدولة. في العام الأخير من حياته انشغل بإصدار مجلة أدبية أسماها "مشارف". رحل اميل حبيبي في أيار (مايو) 1996 وأوصى ان تكتب على قبره هذه الكلمات: "باق في حيفا".