עיירה קטנה וחמה בדרום הארץ. טליה פינטו מגיעה עם משפחתה לגור בעיירה ופוגשת בבית הספר את אֶמיר מור-טל. לכאורה, חלוקת התפקידים ביניהם ברורה: הוא – ביישן, מנומנם, ממושמע והולך בתלם. היא – מבריקה, דברנית, סקרנית ורודפת תעלומות. לכאורה, העניינים המעסיקים אותם הם מאבקי הכוח בכיתה ומצב התעסוקה של אביה של טליה. לכאורה, השנה שלפניהם עומדת להיות שנה כמו כל שנה. אבל רק לכאורה. כי ב"הלב הקבור", שום דבר אינו כפי שהוא נראה. חייהם של אמיר וטליה גדושים בסודות שאינם ידועים גם להם עצמם, סודות שמקורם בסיפור תנ"כי המשווע להשתחרר מכבלי מיקומו המסורתי במקרא. תהליך התגלותם של סודות אלה כרוך ביציאה למסע מסחרר ופורץ גבולות לא רק בזמן, אלא גם במרחב. מסעם של אמיר וטליה לוקח אותם אל תעלומה מימי אברהם אבינו, אל סבך של יצרים מוּדחקים, אל מרחבים לא נודעים ובהם אש, מים וערפל, וגם אחוזה עצומה ורבת-קסם, יצור אדיר שיכול להתהלך כצל בלבד, מלכים תלויים על פסגת הר גבוה, ושפה קדומה שאת מהותה יש לפענח כדי למנוע אסונות עולמיים. אמיר וטליה עומדים לשנות את ההיסטוריה.
Shimon Adaf (Hebrew: שמעון אדף) is one of the most vibrant, restless and stirring voices in contemporary Hebrew literature (both prose-fiction and poetry). He has so far written three poetry collections and eight books of prose fiction. For his first book of poems, Icarus' Monologue (1997), Adaf won the Israeli Ministry of Education Prize and parts of it have been included in the Israeli high school literature curriculum. For his fifth novel, Mox Nox (2011), Adaf won the prestigious Israeli Sapir Prize (2013) and his third novel, Sunburned Faces (2008), published in English by PS press (2013), appeared on The Guardian’s list of the best science fiction for 2013, alongside Stephen King and Margaret Atwood. He is currently the chair of the creative writing program at Ben Gurion University in Israel.
נראה לי שהספר הזה הוא קצת בן כלאיים. מצד אחד הוא קצת פרסי ג'קסון עם מיתולוגיה יהודית מבחינת העלילה, שזה מגניב. מאוד נהניתי מהמיתולוגיה היהודית שאני לא מכירה בכלל, וזה שלח אותי לגגל כל מיני פיסות מן המקרא. קצת מביש לחשוב שאני מכירה מיתולוגיה יוונית יותר טוב מאת זו היהודית. מצד שני, וואו. חתיכת משלב גבוה. אני לא יכולה לתאר לעצמי את הילדותים שיכולים להנות מזה. זה קשה וזה דורש ריכוז. גם לי היה קשה. גם אין בזה את ההומור הפרסי ג'קסוני, אז בכלל. אולי בגלל זה, ואולי לא, הספר נעדר מבחינתי את המשהו הזה, שאין להגדירו שגורם לי לרצות לקרוא רק עוד דף. בעיקר אהבתי את אחותופל, כלכול ודרדע שהם גם בעלי שמות מושלמים ונדירים (וכנף רננים נעלסה חיית המחמד המושלמת!). קצת בא לי לכתוב פאנפיקים ולגלות מה קורה איתם בהמשך. וגם אולי איך הם גברים מבוגרים שאוהבים אמא שלהם ומתגעגעים לממלכות האפשר. 3> אני מאוד מתלבטת לגבי הכוכבים.. 3? 4? אולי ארבע, כי הוא כן גרם לי להתאמץ.
ביקורת ספרותית על הלב הקבור מאת שמעון אדף ספר לא משהו דירוג של שני כוכביםהביקורת נכתבה ביום שלישי, 22 באפריל, 2014 ע"י נצחיה
אל הספר הזה הגעתי בעקבות הספר "קילומטר ויומיים לפני השקיעה" של אותו מחבר, שממנו נהניתי מאוד. שמעון אדף כותב יפה. מצוין אפילו. שילוב של קלילות וכובד ראש, והתבוננות רבה. הנה דוגמה, תוכלו לשפוט בעצמכם: מסיבת יום ההולדת האחד-עשר של אמיר נחגגה בערב קיץ מהביל, בחצר ביתם. המתנות היו שגרתיות, ילקוט של דרגון בול זי, משחק מחשב של ספיידרמן, קלפים של באטמן, דמויות משחק של שר הטבעות, יומנים ומחברות עם כוכבי ערוצי הילדים השונים. בחיבור הברכות לא הושקעו מאמצים יצירתיים; את זה ציין אביו בצקצוק שפתיים, תוך הבעת דאגה אמיתית לגורל שפתו של דור העתיד - ברוב הברכות הופיעו שגיאות כתיב. חלק מהילדים, בעיקר הבנים, התלוננו בלחש שהעוגות לא מתוקות מספיק. הליצנית לא הצחיקה ולא שיעממה. אף ילד לא שבר עצם בגופו שלו או בגופו של ילד אחר, בריתות חדשות לא נכרתו, חוזים ישנים לא הופרו. הילדים שהוזמנו למסיבה הלכו כלעומת שבאו.
אמיר (בסגול. יש כאן איזה משחק מילים בצימוד עם שם המשפחה) הוא ילד רגיל בן 11. מאוד רגיל. אפילו, ואני מודעת לכך שזו סתירה פנימית, יותר מדי רגיל. רק שביום בהיר אחד קורים לו דברים מאוד בלתי רגילים. וזה סיפור הדברים הבלתי רגילים הללו. עד כאן בסדר. הדברים הלא רגילים קשורים לשדים ורוחות ושאר יצורים שלא מן העולם הזה. גם כאן אין בעיה. השדים והרוחות שאובים מהמיתולוגיה היהודית. ניסיון מעניין, ואפילו מסקרן.
אבל... אני יודעת שאתם יודעים שיש כאן אבל. וזה חייב להיות אבל גדול, כי נתתי לספר שני כוכבים מחמישה, וגם זה בקושי. הנקודה היא שזה פשוט לא עובד. הדמויות לא אמינות, וכך גם התהליכים שעוברים עליהם. אני יודעת שספר פנטזיה בהגדרתו לא אמור להיות אמין, ובכל זאת אמור להיות משהו אמיתי בבסיס. מין תחושה של הקורא שאמנם יש כאן כללי משחק השונים מהמציאות הרגילה אבל יש כללים. והדמויות משחקות לפי הכללים הללו. ועוד צריכה להיות תחושה של עומק. שמה שסופר הוא רק קצה קצהו של מה שאפשר לספר לנו, אלא שמפאת קוצר הזמן והיריעה דברים זוקקו ותומצתו. ובעיקר צריכים להיות קצוות פרומים. בעיקר כאשר העלילה נעה מהריאלי לפנטסטי וחזרה. אם הכל מסתדר יותר מדי חד וחלק, התחושה היא יותר של משל, ולא של סיפור פנטזיה. לצורך תחושת האמינות המבוטאת בעומק, מותר וכדאי שלא כל דבר בעלילה יהיה סמלי, שלא כל הסמלים יקבלו פיענוח חד משמעי או פיענוח בכלל, ושלא הכל בא על מקומו בשלום. לא בספר הזה, בכל אופן.
ולסיכום - לא הלך הפעם. מצד שני אני עדיין חושבת שאדף כותב יפה. אני אמשיך לחפש את הספרים שלו.