David Albahari (Serbian Cyrillic: Давид Албахари, pronounced [dǎv̞id albaxǎːriː] was a Serbian writer. Albahari wrote mainly novels and short stories. He was also a highly accomplished translator from English into Serbian. Albahari was awarded the prestigious NIN Award for the best novel of 1996 for Mamac (Bait). He was a member of SANU (Serbian Academy Of Sciences And Arts).
Iznenađenje: ovo mi je najbliži Albahari! A o razlozima ću da napišem jedan veći i ozbiljniji tekst, čitanje je to apsolutno zaslužilo. Ipak, da ne bude da pišem prikaz o prikazu koji govori o knjizi u kojoj se govori o pisanju knjige, Albaharijevo pripovedanje zrači inteligencijom i autoironijom koja dodiruje i ontologiju. Ipak, ova knjiga mogla bi u potpunosti da blesne tek kroz ekokritičku perpsektivu i prozu hodanja. Dakle, ne samo i ne više Doležel, Liotar ili Derida, a posebno ne večno zamorna psihoanaliza, već to kako okruženje diše i šta nam znači. Da je ovo još jedan roman o pisanju romana i o spisateljskoj blokadi, bio bi nezanimljiv. On, srećom, nudi mnogo više, čak i neočekivanu živost koja nije suva.
Potrudiću se da oprostim neke omaške poput 'sveske na kocke' ili 'čaja od šipaka'. Uvek me iznenadi kad kod Albaharija pronađem iskliznuća, ali što ne bih.
דוד אלבחרי נחשב לאחד מבחירי סופריה של סרביה וזהו הספר הראשון פרי עטו שקראתי. הספר נכתב בראשית שנות התשעים, שנים הרות גורל בהיסטוריה של יוגוסלביה, שלא לדבר על הטיהור האתני בקוסובו (שאלבחרי נולד בה). בנוסף אלבחרי הוא מה שנקרא "דור שני לשואה". כל אלו הופכים את דמותו של המחבר כמו גם את התוכן התמים לכאורה של הספר לרוויים בחרדה סמויה מן העין וסוג של חוסר ביטחון אזיסטנציאליסטי - המציאות עלולה להיות מדומה, לא ניתן לגעת במהותם של הדברים ודברים רעים עלולים להתרחש כל רגע (גם אם אין בסביבה שום דבר מאיים באמת). עד כמה שאני מבין הוא נכתב לפני שהמחבר גלה לקנדה וניתן אולי למצוא בו את הניצנים הפסיכולוגיים שהביאו אותו לגלות.
סגנון הכתיבה הוא פוסטמודרני לעילא. מה זה אומר? בערך כך. מתואר כאן זרם תודעה אסוציאטיבי, וידוי נמשך בפסקאות ארוכות, המקפץ מנושא לנושא ומזמן לזמן ומדמות לדמות. נושאים שונים נקטעים באיבם. (יש לציין כי למרות הקפיצות הוא שומר בכל זאת, בניתוח כללי, על קו עלילה ליניארי פחות או יותר). בנוסף הספר רווי הגיגים פילוסופיים על החיים ומהות הכתיבה והתקשורת האנושית. משהו בין הגיגים פילוסופיים קונטיננטליים למהתללות בורחסיאניות. הוסיפו לכך עלילה קפקאית למדי, שהגורם הבלתי ניתן להשגה בה הוא עצם הכתיבה של "הספר הקצר". הכתיבה אינה אפשרית, אינה אפשרית במהותה. הסופר אינו מצליח להביא את עצמו לכתוב בגלל החרדה והדחיינות וגם כי המילים הן רק קליפה, רק פלח קטן מן המציאות ובמהותן הן סילוף של הסיפור. גם הספר "הקצר" הופך בעצם לאינסופי, מתלווים לו אינסוף קבצים אפשריים של הערות והערות על הערות, ומצד שני הספר הוא תמיד רק גרסא אחת מאינסוף גרסאות אפשריות של הסיפור.
בקצרה מסופר כאן על סופר העובר לגור בבית קייט של ידידו, ומתכנן לכתוב בתקופת שהותו במקום "ספר קצר". הוא חי חיים מבודדים למדי ובא במגע רק עם מספר מצומצם של דמויות בעיירה הסמוכה: השכן בבית שלצידו, האופה, הקופאית בסופר, הדוור והשוטר וגם משוחח בטלפון עם ידידו ועם העורך שלו. כאמור הכתיבה אינה צולחת ומלווה בסוג של חרדה המחדירה מוזרות למנהגיו היומיומיים של הסופר ולסביבה הרגילה בתכלית בה הוא נמצא.
באיזשהוא שלב היה קשה לי עם הספר. לא שהוא קשה לקריאה אבל כל ההגיגים הפילוסופיים האלו שאינם מובילים לשום מקום נראו לי מייגעים. רק באמצע הספר הבנתי כי אין צורך להתייחס אליהם במלוא הרצינות אלא שהם פשוט אמצעי ספרותי שאלבחרי משתמש בו בכדי לתאר את הנויירוטיות של המחבר. ואז דווקא התחלתי להינות ממנו וקצת הצטערתי שהוא נגמר. יש לומר שאלבחרי משלב בו גם נימה הומוריסטית מפעם לפעם. הספר הוא באמת קצר, אבל הוא מצריך קריאה איטית כי כל עניין הוא גם אלגוריה לחיים ביוגוסלביה המתפוררת באלימות. מי שאינו אוהב הגות כזו, סוריאליסטית ופילוסופית או שמחפש ספרים עם "יותר עלילה" שידלג, למרות שאלבחרי כותב היטב.