What do you think?
Rate this book
Krasnoludki nie przyjdą
Kiedy przed sześciu laty Mas’ud Dadon, zwany w miasteczku królem falafela, użądlony przez pszczołę upadł w kałużę oleju i umarł, szczęście, które dotąd malowało świat Simony Dadon na różowo, odwróciło się od niej na pięcie. Została sama z gromadką dzieci i nie było jej łatwo utrzymać się na powierzchni. A zza libańskiej granicy raz po raz leciały na miasto katiusze…
Krasnoludki nie przyjdą to znakomita powieść o zwykłych ludziach, którzy w niezwykły sposób radzą sobie z trudną codziennością pogranicza, to opowiedziana na kilka głosów historia młodzieńczych marzeń i bezgranicznej miłości. Sara Shilo z wyjątkową zręcznością rysuje sylwetki swoich bohaterów, śmiało wkraczając w zakazane regiony, niebezpiecznie zbliżając się do tabu. Książka jest laureatką kilku ważnych izraelskich nagród literackich, m.in. nagrody izraelskiego Ministerstwa Kultury za debiut, Nagrody Uniwersytetu w Tel Awiwie oraz Nagrody im. Pinchasa Sapira.
Krasnoludki nie przyjdą to znakomita powieść o zwykłych ludziach, którzy w niezwykły sposób radzą sobie z trudną codziennością pogranicza, to opowiedziana na kilka głosów historia młodzieńczych marzeń i bezgranicznej miłości. Sara Shilo z wyjątkową zręcznością rysuje sylwetki swoich bohaterów, śmiało wkraczając w zakazane regiony, niebezpiecznie zbliżając się do tabu. Książka jest laureatką kilku ważnych izraelskich nagród literackich, m.in. nagrody izraelskiego Ministerstwa Kultury za debiut, Nagrody Uniwersytetu w Tel Awiwie oraz Nagrody im. Pinchasa Sapira.
256 pages, Paperback
First published January 1, 2005
6 people are currently reading
282 people want to read
Ratings & Reviews
Friends & Following
Create a free account to discover what your friends think of this book!
Community Reviews
Displaying 1 - 29 of 29 reviews
July 24, 2014
The people who are saying that this story is jumbled or all over the place are correct. But I don't think they understand that's exactly what makes this novel so powerful.
The family of the falafel king is left in a shattered state after his death. The mother is unable to move beyond the past, the eldest child is forced to become the father figure of the family, and the arrival of two new children is truly heartbreaking as they will never know their father. This novel is divided into four sections so that we are able to look into the worlds of the different family members and understand the struggles that each one is going through as they try to make sense of this new life without a father.
Shilo's novel is at times heartbreaking, at times beautiful, and at times simply confusing. But these emotions and different points of view all work together to create a brilliant story of resilience and love.
The family of the falafel king is left in a shattered state after his death. The mother is unable to move beyond the past, the eldest child is forced to become the father figure of the family, and the arrival of two new children is truly heartbreaking as they will never know their father. This novel is divided into four sections so that we are able to look into the worlds of the different family members and understand the struggles that each one is going through as they try to make sense of this new life without a father.
Shilo's novel is at times heartbreaking, at times beautiful, and at times simply confusing. But these emotions and different points of view all work together to create a brilliant story of resilience and love.
October 16, 2024
The Falafel King is Dead or No Gnomes are Going to Show Up שום גמדים לא יבואו authentically portrays life in a small town in northern Israel (Kiryat Shmona? Maalot?) constantly bombarded by Lebanese rockets during the First Lebanon War, four decades before the current murderous barrage by Hezbollah and Hamas is wreaking havoc and misery upon the same region. The novel explores the lives of the Dadon family, who are dealing with the aftermath of the father's death. Shilo effectively captures the raw emotions and struggles of her characters, particularly the widow Simona and her children. The story highlights the community's poverty and social challenges, reflecting the broader issues faced by many Jewish refugees from the Muslim North African ethnic cleansing that had to flee to Israel, the only Jewish state.
One of the standout aspects of Shilo's writing is her use of multiple perspectives to tell the story. Each chapter is narrated by a different family member, providing a multifaceted view of their grief and resilience. This technique adds depth and complexity to the characters, making their experiences more relatable and compelling. Shilo's unflinching depiction of the harsh realities of life in the periphery of Israeli society is honest and lacks sentimentality.
Her use of colloquial "simple" Hebrew is flowing and beautiful and should be celebrated for its literary merit and social relevance. Shilo brings to light the often-overlooked stories of the poor, women, disabled people, and other marginalized communities heartachingly to the forefront and offers a glimpse into a world that is rarely depicted in mainstream media. This sad book is a powerful and important work that resonates with its emotional honesty, its social commentary and, sadly, its recurring historical setting.
עצוב ויפהפה. ספר חובה!
One of the standout aspects of Shilo's writing is her use of multiple perspectives to tell the story. Each chapter is narrated by a different family member, providing a multifaceted view of their grief and resilience. This technique adds depth and complexity to the characters, making their experiences more relatable and compelling. Shilo's unflinching depiction of the harsh realities of life in the periphery of Israeli society is honest and lacks sentimentality.
Her use of colloquial "simple" Hebrew is flowing and beautiful and should be celebrated for its literary merit and social relevance. Shilo brings to light the often-overlooked stories of the poor, women, disabled people, and other marginalized communities heartachingly to the forefront and offers a glimpse into a world that is rarely depicted in mainstream media. This sad book is a powerful and important work that resonates with its emotional honesty, its social commentary and, sadly, its recurring historical setting.
עצוב ויפהפה. ספר חובה!
March 26, 2022
Rozpisana na głosy (ale jakie głosy!) opowieść o rodzinie. Boli, łamie serce i krzepi jednocześnie. Wspaniały język.
Po Ozie, Kerecie i Zeruyi Shalev odkryłam chyba właśnie kolejną znakomitą izraelską autorkę.
Po Ozie, Kerecie i Zeruyi Shalev odkryłam chyba właśnie kolejną znakomitą izraelską autorkę.
September 10, 2023
When I catalogue my books, I don’t document how I found those books nor how they found me. I capture the title, the author’s name, and the translator’s name, and I move to the next title. This shortcoming turns out to be expensive when I read books like The Falafel King is Dead. I don’t know who recommended it or on which newsletter or Twitter or Instagram account I found it. It entered my field of vision, I sleep-ordered it, Bookswagon took fifteen days to deliver it, and the book was here. There are less than ten posts about the book on Instagram. To my dismay, no long reviews here. The Guardian and The Independent have made a half-hearted attempt to write about the book. There is so much to unpack, but The Falafel King is Dead seems to be so quiet everywhere but, oh, how it simmers!
Simona, the Falafel King’s widow, waits for a missile to fall on her. She is not a queen anymore. She is not ‘Our Simona’. Her six children are grieving in violent and self-sabotaging ways. They all narrate their stories in a heartbreaking chorus. Like the leather cord that Itzik ties to his kestrel Delilah, to keep her from flying away, the discrimination faced by the Middle Eastern migrants, labelled as ‘Mizrahi’, and the attacks by Lebanon imprison the family in grief, influencing their everyday lives and struggles and healing.
There is a lot of literature on trauma collectively experienced by families, on the ones who grieve, on the ones who struggle to keep their heads above the water, but there is not a lot of stories on those who acknowledge the problematic ways we cope with grief, on those who do the right thing, even if it is the hardest, to break the pattern and the seemingly never-ending cycles of grief. There is always someone in the family who opens the door to healing. In The Falafel King is Dead, Etti opens a cupboard to healing, while the Katyushas whistle feebly after falling. Happy endings are possible.
Simona, the Falafel King’s widow, waits for a missile to fall on her. She is not a queen anymore. She is not ‘Our Simona’. Her six children are grieving in violent and self-sabotaging ways. They all narrate their stories in a heartbreaking chorus. Like the leather cord that Itzik ties to his kestrel Delilah, to keep her from flying away, the discrimination faced by the Middle Eastern migrants, labelled as ‘Mizrahi’, and the attacks by Lebanon imprison the family in grief, influencing their everyday lives and struggles and healing.
There is a lot of literature on trauma collectively experienced by families, on the ones who grieve, on the ones who struggle to keep their heads above the water, but there is not a lot of stories on those who acknowledge the problematic ways we cope with grief, on those who do the right thing, even if it is the hardest, to break the pattern and the seemingly never-ending cycles of grief. There is always someone in the family who opens the door to healing. In The Falafel King is Dead, Etti opens a cupboard to healing, while the Katyushas whistle feebly after falling. Happy endings are possible.
September 13, 2015
שילה שרה – "שום גמדים לא יבואו"
ע"ע, 254 עמ'
זהירות ספויילרים-
הספר זכה להתלהבות גורפת וביקורות משבחות. הוא אף מככב ברשימות רבי המכר שפורסמו השבוע. רכשתי אותו במבצע של סטימצקי, זה עם הקפה, את הקפה אהבתי, את הספר קצת פחות-
שש שנים לאחר מותו טרם עת של מסעוד דדון, מלך הפלאפל בעיירה צפונית נידחת, פורשים אלמנתו וארבע מתוך ששת ילדיו את סיפור חייהם של הנידחים והנשכחים.
הספר מחולק ל- 4 חלקים האמורים להביא את התמונה המלאה של חיי הדמויות והעיירה. כל חלק מפי אחד (או יותר) מבני המשפחה :
בחלק הראשון - סימונה דדון, אישתו של...- פעם היפיפייה של העיירה. זאת שכולן מקנאות בה. אישתו של מלך הפלאפל שמתוקף היותה אישתו של.. אוטומטית הופכת למלכה.
סימונה מספרת את סיפור נפילתה מאיגרא רמה לבירה עמיקתא לאחר מות בעלה. כמלכה, היא לא הוטרדה מבעיות פרנסה. גם כשהכסף זרם כמו מים, היא לא חשבה לחסוך לימות השרב, כי מי בכלל חשב שתבוא בצורת. היא היתה עסוקה במה שכל אישה מרוקאית טובה עסוקה בו: דאגה ל- wellbeing של בעלה, הבאת 4 ילדים וטיפוח עצמה. ואז הקטסטרופה נופלת עליה ועל 4 ילדיה, רק יומיים לאחר הבר מיצווה המפוארת של הילד הגדול והיא עדין עם התסרוקת ועם הסיכות בשיער.
לא רק זאת אף זאת, שמסתבר שבעלה השאיר אותה בהריון לתאומים, ללא מקורות פרנסה דבר שמחייב אותה לעבוד כמטפלת במעון.
סימונה מספרת בשפה עממית את סיפור האנשים הפשוטים בעיירות הפיתוח. אלה שהמדינה שלחה לשם ושכחה מהם. היא מתארת את הווי החיים ואת תרבות "הפרברים" של גוש דן. תרבות שבה אם יש לך לירה יותר, אתה נחשב עשיר ומורם מעם. תרבות שבה כולם שוחים בזבל אבל לא מריחים את הריח, כי אחרי תקופה מתרגלים ובכלל לאן הם יברחו?
במסע חשבון נפש ארוך היא מכה על חטא על אורח חייה הקודם. היא לא שוכחת מה הביא אותה למקום בו היא נמצאת ובאותה ההזדמנות גם באה בחשבון עם כל אלה השמחים לאידה ומוקירה תודה לאלה שעזרו לה.
הסיפור נובע מתוכה בשפה נמוכה אבל קולחת ומרתקת. מתוך הכאב והפשטות, עולה דמות אישה חזקה, שעל פניו אין לה ולילדיה לא עתיד ולא מוצא.
לטעמי זה החלק הטוב ביותר בספר. הגימיק של השפה בצירוף לדמותה של סימונה, דמות רבגונית, מרתקת בעלת איכויות נדירות של עוצמה נשית, הופכים את הקריאה לחוויה שונה ויחודית.
בחלק השני – בניו של.. איציק ודודי דדון מדברים. לטעמי החלק הזה לוקה ביותר והיה עדיף שהעורך יוריד אותו או לפחות ימקד את האמירה בו. איציק נכה מלידה. אצבעות ידיו לא התפתחו ורק בלידה התגלתה גודל הזוועה. דודי הצעיר יותר, משמש לאחיו ידים אבל בעיקר מכשיר למימוש פנטזיות וחלומות שאינו מסוגל לבצע.
איציק מכונן את אישיותו של דודי. דודי סר לפקודתו של איציק ומבצע מעשים בלי עצירה ומחשבה. מאידך אישיותו של איציק מתהווה על רקע הנכות הקשה והמרמור שמלווה את מחשבותיו ומעשיו.
זה היה יכול להיות חלק שלא ישכח, אבל לטעמי הוא מפוספס לחלוטין.
ישנה אי הלימה בסיסית בין היומרנות של דמותו של איציק להיות אינטלקטואל צעצוע ולבוא בדין ודברים עם אלוהים ובין השפה הנמוכה (או שמא העוד יותר נמוכה מזו של אמו), המעוותת והאימפוטנטית (תסלחו לי על הביטוי) שבה הוא מדבר וחושב. חוסר ההלימה הזה מוביל לאי מיצוי או אולי אי בשלות של הרעיונות שזורמים בשברים חתוכים וחדים.
בהתחלה תהיתי, אולי השפה הזו תוביל למשהו, להתגלות, לעוצמה, כמו אצל סימונה. אבל ככל שהדברים התגלגלו, הדמות של איציק הצליחה להוציא אותי משלוותי ולגרום לי לחשוב שכל הספר הזה הוא בזבוז זמן אחד גדול.
דווקא בחלק הזה טמון אחד הקטעים הנוגעים ללב והרגישים ביותר בכל הנוגע ליכולות והרצונות של נכים. אבל אפילו אותו, הסופרת מצליחה להרוס בחוסר רגישות משווע ובאי היכולת שלה להשתיק את הדמויות שמשתמשות בשפה שהופכת את כל הסיטואציה לקריקטורה עילגת.
בחלק השלישי – מדבר הבן הבכור של... קובי, בעל החלומות. בחלק הזה, הסופרת נפטרת מהשפה שאפיינה את החלקים הראשון והשני ועוברת לשפה יומיומית, עם סטיות וטעויות שכיחות ומתקבלות על הדעת.
אבל אבוי, החלק הזה אינו נושא את הבשורה, ולטעמי כאן מתגלה שילה במלא מערומיה. אם בתחילה השפה שימשה כגימיק שמוביל את הקורא ומכסה על חוסר עלילה, בחלק הזה, שבו אין שפה ואין עלילה, לקורא אין במה להתלות והסתמיות פורצת במלא עוצמתה.
לקובי אין מה לחדש לקורא. דמותו, חסרת יחודיות ואפורה. הוא, כמו כל אחד אחר שחי בעיירה, רוצה לברוח (יש גם כאלה שלא חיים בעיירה ורוצים לברוח). הוא מתעל את המאמצים שלו לאיסוף כסף לקניית דירה. אבל רכישת דירה היא חזון סתמי, ובמציאות הקיימת, בה כל זוג שני נאבק עם משכנתא ענקית, ובתרבות בה דירה היא ערך כמעט עליון, החזון והמטרה לא גורמים לקורא להתלהב.
יתרה מכך, הדרך שבה הוא בוחר לממש את החזון שלו, אנוכית, חסרת התחשבות וגורמת לקורא לחשוב שאולי היה צריך כאן איזה אבא שינער אותו ויראה לו את הדרך הנכונה.הדרך של קובי, מורידה את סימונה ביגון שאולה בנסיון שלה לפרנס את המשפחה ולהחזיק אותה צפה מעל פני המים. דרך שבחלקה היא האחראית לאין מוצא ולתחושת היאוש של הדמויות במשפחה.
בחלק הרביעי- הדוברת היא אתי דדון, הבת של...בקול ברור ובשפה כמעט רהוטה, סוגרת אתי את הקצוות וחושפת להפתעת הקורא את העלילה שכל כך היתה חסרה בחלקים השני והשלישי.
היא מספרת את סיפור נפילתה של המשפחה בלי התנצלויות ובלי התחשבנויות. היא חושפת בפני הקורא המופתע, עלילת משנה, שלא זכתה להתייחסות מספקת של הדמויות המעורבות ומביא לידי שיא את מה שהתחילה אמה, סימונה, בחלק הראשון.
מהספר, לו היה העורך משאיר את החלק הראשון והאחרון, יכול להיות שהספר כספר ביכורים היה מצליח לספק אותי.
סיימתי את הספר בתחושת החמצה קשה. הרעיונות והעלילה של החלק האחרון לא בשלים מספיק ומשאירים את הקורא עם תחושת חוסר שביעות רצון. ההבטחה הגדולה של החלק הראשון לא התממשה.
אולי בספר הבא של שילה, הדברים יהיו אחרים.
אם חייבים, מומלץ לקרוא רק את החלק הראשון והאחרון.
ע"ע, 254 עמ'
זהירות ספויילרים-
הספר זכה להתלהבות גורפת וביקורות משבחות. הוא אף מככב ברשימות רבי המכר שפורסמו השבוע. רכשתי אותו במבצע של סטימצקי, זה עם הקפה, את הקפה אהבתי, את הספר קצת פחות-
שש שנים לאחר מותו טרם עת של מסעוד דדון, מלך הפלאפל בעיירה צפונית נידחת, פורשים אלמנתו וארבע מתוך ששת ילדיו את סיפור חייהם של הנידחים והנשכחים.
הספר מחולק ל- 4 חלקים האמורים להביא את התמונה המלאה של חיי הדמויות והעיירה. כל חלק מפי אחד (או יותר) מבני המשפחה :
בחלק הראשון - סימונה דדון, אישתו של...- פעם היפיפייה של העיירה. זאת שכולן מקנאות בה. אישתו של מלך הפלאפל שמתוקף היותה אישתו של.. אוטומטית הופכת למלכה.
סימונה מספרת את סיפור נפילתה מאיגרא רמה לבירה עמיקתא לאחר מות בעלה. כמלכה, היא לא הוטרדה מבעיות פרנסה. גם כשהכסף זרם כמו מים, היא לא חשבה לחסוך לימות השרב, כי מי בכלל חשב שתבוא בצורת. היא היתה עסוקה במה שכל אישה מרוקאית טובה עסוקה בו: דאגה ל- wellbeing של בעלה, הבאת 4 ילדים וטיפוח עצמה. ואז הקטסטרופה נופלת עליה ועל 4 ילדיה, רק יומיים לאחר הבר מיצווה המפוארת של הילד הגדול והיא עדין עם התסרוקת ועם הסיכות בשיער.
לא רק זאת אף זאת, שמסתבר שבעלה השאיר אותה בהריון לתאומים, ללא מקורות פרנסה דבר שמחייב אותה לעבוד כמטפלת במעון.
סימונה מספרת בשפה עממית את סיפור האנשים הפשוטים בעיירות הפיתוח. אלה שהמדינה שלחה לשם ושכחה מהם. היא מתארת את הווי החיים ואת תרבות "הפרברים" של גוש דן. תרבות שבה אם יש לך לירה יותר, אתה נחשב עשיר ומורם מעם. תרבות שבה כולם שוחים בזבל אבל לא מריחים את הריח, כי אחרי תקופה מתרגלים ובכלל לאן הם יברחו?
במסע חשבון נפש ארוך היא מכה על חטא על אורח חייה הקודם. היא לא שוכחת מה הביא אותה למקום בו היא נמצאת ובאותה ההזדמנות גם באה בחשבון עם כל אלה השמחים לאידה ומוקירה תודה לאלה שעזרו לה.
הסיפור נובע מתוכה בשפה נמוכה אבל קולחת ומרתקת. מתוך הכאב והפשטות, עולה דמות אישה חזקה, שעל פניו אין לה ולילדיה לא עתיד ולא מוצא.
לטעמי זה החלק הטוב ביותר בספר. הגימיק של השפה בצירוף לדמותה של סימונה, דמות רבגונית, מרתקת בעלת איכויות נדירות של עוצמה נשית, הופכים את הקריאה לחוויה שונה ויחודית.
בחלק השני – בניו של.. איציק ודודי דדון מדברים. לטעמי החלק הזה לוקה ביותר והיה עדיף שהעורך יוריד אותו או לפחות ימקד את האמירה בו. איציק נכה מלידה. אצבעות ידיו לא התפתחו ורק בלידה התגלתה גודל הזוועה. דודי הצעיר יותר, משמש לאחיו ידים אבל בעיקר מכשיר למימוש פנטזיות וחלומות שאינו מסוגל לבצע.
איציק מכונן את אישיותו של דודי. דודי סר לפקודתו של איציק ומבצע מעשים בלי עצירה ומחשבה. מאידך אישיותו של איציק מתהווה על רקע הנכות הקשה והמרמור שמלווה את מחשבותיו ומעשיו.
זה היה יכול להיות חלק שלא ישכח, אבל לטעמי הוא מפוספס לחלוטין.
ישנה אי הלימה בסיסית בין היומרנות של דמותו של איציק להיות אינטלקטואל צעצוע ולבוא בדין ודברים עם אלוהים ובין השפה הנמוכה (או שמא העוד יותר נמוכה מזו של אמו), המעוותת והאימפוטנטית (תסלחו לי על הביטוי) שבה הוא מדבר וחושב. חוסר ההלימה הזה מוביל לאי מיצוי או אולי אי בשלות של הרעיונות שזורמים בשברים חתוכים וחדים.
בהתחלה תהיתי, אולי השפה הזו תוביל למשהו, להתגלות, לעוצמה, כמו אצל סימונה. אבל ככל שהדברים התגלגלו, הדמות של איציק הצליחה להוציא אותי משלוותי ולגרום לי לחשוב שכל הספר הזה הוא בזבוז זמן אחד גדול.
דווקא בחלק הזה טמון אחד הקטעים הנוגעים ללב והרגישים ביותר בכל הנוגע ליכולות והרצונות של נכים. אבל אפילו אותו, הסופרת מצליחה להרוס בחוסר רגישות משווע ובאי היכולת שלה להשתיק את הדמויות שמשתמשות בשפה שהופכת את כל הסיטואציה לקריקטורה עילגת.
בחלק השלישי – מדבר הבן הבכור של... קובי, בעל החלומות. בחלק הזה, הסופרת נפטרת מהשפה שאפיינה את החלקים הראשון והשני ועוברת לשפה יומיומית, עם סטיות וטעויות שכיחות ומתקבלות על הדעת.
אבל אבוי, החלק הזה אינו נושא את הבשורה, ולטעמי כאן מתגלה שילה במלא מערומיה. אם בתחילה השפה שימשה כגימיק שמוביל את הקורא ומכסה על חוסר עלילה, בחלק הזה, שבו אין שפה ואין עלילה, לקורא אין במה להתלות והסתמיות פורצת במלא עוצמתה.
לקובי אין מה לחדש לקורא. דמותו, חסרת יחודיות ואפורה. הוא, כמו כל אחד אחר שחי בעיירה, רוצה לברוח (יש גם כאלה שלא חיים בעיירה ורוצים לברוח). הוא מתעל את המאמצים שלו לאיסוף כסף לקניית דירה. אבל רכישת דירה היא חזון סתמי, ובמציאות הקיימת, בה כל זוג שני נאבק עם משכנתא ענקית, ובתרבות בה דירה היא ערך כמעט עליון, החזון והמטרה לא גורמים לקורא להתלהב.
יתרה מכך, הדרך שבה הוא בוחר לממש את החזון שלו, אנוכית, חסרת התחשבות וגורמת לקורא לחשוב שאולי היה צריך כאן איזה אבא שינער אותו ויראה לו את הדרך הנכונה.הדרך של קובי, מורידה את סימונה ביגון שאולה בנסיון שלה לפרנס את המשפחה ולהחזיק אותה צפה מעל פני המים. דרך שבחלקה היא האחראית לאין מוצא ולתחושת היאוש של הדמויות במשפחה.
בחלק הרביעי- הדוברת היא אתי דדון, הבת של...בקול ברור ובשפה כמעט רהוטה, סוגרת אתי את הקצוות וחושפת להפתעת הקורא את העלילה שכל כך היתה חסרה בחלקים השני והשלישי.
היא מספרת את סיפור נפילתה של המשפחה בלי התנצלויות ובלי התחשבנויות. היא חושפת בפני הקורא המופתע, עלילת משנה, שלא זכתה להתייחסות מספקת של הדמויות המעורבות ומביא לידי שיא את מה שהתחילה אמה, סימונה, בחלק הראשון.
מהספר, לו היה העורך משאיר את החלק הראשון והאחרון, יכול להיות שהספר כספר ביכורים היה מצליח לספק אותי.
סיימתי את הספר בתחושת החמצה קשה. הרעיונות והעלילה של החלק האחרון לא בשלים מספיק ומשאירים את הקורא עם תחושת חוסר שביעות רצון. ההבטחה הגדולה של החלק הראשון לא התממשה.
אולי בספר הבא של שילה, הדברים יהיו אחרים.
אם חייבים, מומלץ לקרוא רק את החלק הראשון והאחרון.
October 15, 2015
ספר מקסים, רגיש ועצוב, כ״כ עצוב. לרגעים הייתי צריך להניח בצד כדי לא להכנס לדיכאון קל. שילה טווה סיפור בלשון עדינה, עשירה ופיוטית תוך כדי שימוש בשפה נמוכה של עולים חדשים וצאצאיהם בעיירת פיתוח. מגוון הקולות והכאב עם ההתמודדות באסון פרטי ובמציאות מטורפת של הסביבה בהפצצת קטיושות יומיומית מביא סיפור מלא, קשה, ומעל כל זה, אמין ומציאותי.
February 21, 2016
"Гномы к нам на помощь не придут” – перша доросла книжка Сари Шіло, є драмою про сім’ю, що ледве тримається купи після смерті батька-годівника. Мати Симона перебуває в депресії багаторічної витримки, старші діти – Кобі та Еті крутяться, як можуть – перший вже працює, друга – глядить молодших; середні – погодки Іцик та Дуді – впритул підійшли до перехідного віку (тм) і створюють проблеми; молодшим жеж – Хаїму та Ошрі – лишень п’ять рочків, вони народилися після смерті батька і мають дуже химерне уявлення про будову власної родини. А гноми? А гноми не прийдуть і не допоможуть навіть із дрібними господарськими справами, наполягає одна з героїнь. Де ж від них більшого чекати?..
Маємо майже повний комплект компонентів для соціальної прози – бідність, обмеженість можливостей, неповносправна дитина, неможливість отримати подальшу освіту, складні підлітки, дрібний кримінал – хіба що домашнього насилля в цій сім’ї, що шкандибає на всі ноги, нема. Зате живуть вони на півночі Ізраїлю десь так наприкінці 1970-х чи то на початку 1980-х. Що це означає, багатьом українцям тепер неважко уявити (так, це ще один дрим-кейс для наших видавництв): сирена прогавкує попередження й треба хутчіш бігти у бомбосховище, бо через кордон з Ліваном вже летять ракети-“катюші”.
От на такому тлі Сара Шіло розливає густі потоки свідомості п’ятьох старших персонажів. Більшість з них – люди, не сказати, що приємні; у кожного – своя правда, свої інтереси, своє бажання, своє уявлення про те, яким має бути родинне життя. А головне – свій шлях ескапізму, якими герої вже далеченько зайшли.
Структурно роман - просто замальовка з життя однієї й протягом лише одного дня. Потужна й переконлива. Мабуть, що подібне я й шукаю в книжках сучасних українських письменниць, що косяками пишуть про складні людські долі на тлі ще складніших історичних подій. Проте знаходжу нечасто. У тексті ж Сари Шіло, на щастя, виразність не підмінюється плакатністю, а барвиста палітра використовується не для того, аби написати ікону у три-чотири фарби. Її зразково нещасна родина і близько неідеальна, й ніколи такою не буде навіть за найкращих часів. Ну й добре – отак виходить цікавіше.
Розширену версію відгуку, де докладніше розповідаю про окремих персонажів, - можна прочитати за цим посиланням.
Маємо майже повний комплект компонентів для соціальної прози – бідність, обмеженість можливостей, неповносправна дитина, неможливість отримати подальшу освіту, складні підлітки, дрібний кримінал – хіба що домашнього насилля в цій сім’ї, що шкандибає на всі ноги, нема. Зате живуть вони на півночі Ізраїлю десь так наприкінці 1970-х чи то на початку 1980-х. Що це означає, багатьом українцям тепер неважко уявити (так, це ще один дрим-кейс для наших видавництв): сирена прогавкує попередження й треба хутчіш бігти у бомбосховище, бо через кордон з Ліваном вже летять ракети-“катюші”.
От на такому тлі Сара Шіло розливає густі потоки свідомості п’ятьох старших персонажів. Більшість з них – люди, не сказати, що приємні; у кожного – своя правда, свої інтереси, своє бажання, своє уявлення про те, яким має бути родинне життя. А головне – свій шлях ескапізму, якими герої вже далеченько зайшли.
Структурно роман - просто замальовка з життя однієї й протягом лише одного дня. Потужна й переконлива. Мабуть, що подібне я й шукаю в книжках сучасних українських письменниць, що косяками пишуть про складні людські долі на тлі ще складніших історичних подій. Проте знаходжу нечасто. У тексті ж Сари Шіло, на щастя, виразність не підмінюється плакатністю, а барвиста палітра використовується не для того, аби написати ікону у три-чотири фарби. Її зразково нещасна родина і близько неідеальна, й ніколи такою не буде навіть за найкращих часів. Ну й добре – отак виходить цікавіше.
Розширену версію відгуку, де докладніше розповідаю про окремих персонажів, - можна прочитати за цим посиланням.
July 18, 2015
Recenzja po polsku: http://www.literatura.gildia.pl/tworc...
Five years ago I have been in Israel during school exchange. That really made me thinking about this country. Full of contrasts, complicated. I like to read literature from this country and also about it. Book written by Sara Shilo is one of the best books I've ever read. Immigrants from Marocco are living in Israel near the border. Every second there is a risk of being killed by a bomb.
When the father and the owner of popular falafel restaurant dies in the accident, the family is torn and broken. Mother tries to earn money but she cannot overcome the grief and make her children have at least one supportive parent. The story is divided to file chapters, when we can track life of mother, the oldest son who is working hard and has ambitious plan to change theirs situation, the only daughter and two brothers who always do everything together, mostly one was born with his hands wrongly grown.
Writer has a great talent to describe readers how much this family had gone through and that in some way, everyone is there alone -trying to the the best they can. But lies are growing through years and the book makes a really good job in keeping readers interested. If youwant to try some literature from Israel, this book is a good start.
Five years ago I have been in Israel during school exchange. That really made me thinking about this country. Full of contrasts, complicated. I like to read literature from this country and also about it. Book written by Sara Shilo is one of the best books I've ever read. Immigrants from Marocco are living in Israel near the border. Every second there is a risk of being killed by a bomb.
When the father and the owner of popular falafel restaurant dies in the accident, the family is torn and broken. Mother tries to earn money but she cannot overcome the grief and make her children have at least one supportive parent. The story is divided to file chapters, when we can track life of mother, the oldest son who is working hard and has ambitious plan to change theirs situation, the only daughter and two brothers who always do everything together, mostly one was born with his hands wrongly grown.
Writer has a great talent to describe readers how much this family had gone through and that in some way, everyone is there alone -trying to the the best they can. But lies are growing through years and the book makes a really good job in keeping readers interested. If youwant to try some literature from Israel, this book is a good start.
October 24, 2015
ספורה של משפחת דדון מעיירת פיתוח בגבול לבנון.
שש שנים לאחר מות האב, אלמנתו, סימונה, וארבעה מילדיו מתמודדים עם המוות ועם הקשיים של חיים בעיירת ספר אי שם בשנות ה70 או 80 המוקדמות (עוני, קטיושות, פחד מחדירות מחבלים וברקע כמובן, ההתמודדות עם מות האב וההתמודדות עם ההשפעות של מות האב על חברי משפחה אחרים).
רוב הספור בגוף ראשון והספר מחולק לארבעה חלקים על פי המספר/מספרים.
השפה משחקת תפקיד חשוב מאד בספר ומהווה חוט שדרה של העלילה.
מסימונה, אם המשפחה, שמדברת בשפה ציורית מאד זרועה בשגיאות לשון ("יושנת", "נתנתי לו" זכר/נקבה ועוד)
עד לאתי, הבת, שהשפה שלה טובה.
לכל בן/בת משפחה שריטה מסוימת ושפה שמשקפת את ההיסטוריה, האופי, ודרך ההתמודדות עם הקשיים של החיים.
הספר פותח צוהר על חיי עולים ממרוקו (דור ראשון ושני) וספציפית על אלה מהם שחיים בעיירת פיתוח בצל העוני, הקטיושות והפחד מחדירות המחבלים.
שש שנים לאחר מות האב, אלמנתו, סימונה, וארבעה מילדיו מתמודדים עם המוות ועם הקשיים של חיים בעיירת ספר אי שם בשנות ה70 או 80 המוקדמות (עוני, קטיושות, פחד מחדירות מחבלים וברקע כמובן, ההתמודדות עם מות האב וההתמודדות עם ההשפעות של מות האב על חברי משפחה אחרים).
רוב הספור בגוף ראשון והספר מחולק לארבעה חלקים על פי המספר/מספרים.
השפה משחקת תפקיד חשוב מאד בספר ומהווה חוט שדרה של העלילה.
מסימונה, אם המשפחה, שמדברת בשפה ציורית מאד זרועה בשגיאות לשון ("יושנת", "נתנתי לו" זכר/נקבה ועוד)
עד לאתי, הבת, שהשפה שלה טובה.
לכל בן/בת משפחה שריטה מסוימת ושפה שמשקפת את ההיסטוריה, האופי, ודרך ההתמודדות עם הקשיים של החיים.
הספר פותח צוהר על חיי עולים ממרוקו (דור ראשון ושני) וספציפית על אלה מהם שחיים בעיירת פיתוח בצל העוני, הקטיושות והפחד מחדירות המחבלים.
May 31, 2017
[#53 Israel] 2.5/5 This is the story of a family of 6, whose father is dead, living near the Lebanese border under the threat of bombings.
I struggled a lot with that one, it took me forever to connect with the characters. Not until Etti's part which is the last POV, actually.
For some reason the cartoony aspect of the cover and the title made me think it would be a humoristic or at least an ironic tale, and I was not ready for a 230-pages long complaint.
I was also put off by the publisher's choices: why would you make the font that small and then let that much space between the lines? I had a hard time focusing on the words, I kept drifting away.
Overall I'm disappointed.
I struggled a lot with that one, it took me forever to connect with the characters. Not until Etti's part which is the last POV, actually.
For some reason the cartoony aspect of the cover and the title made me think it would be a humoristic or at least an ironic tale, and I was not ready for a 230-pages long complaint.
I was also put off by the publisher's choices: why would you make the font that small and then let that much space between the lines? I had a hard time focusing on the words, I kept drifting away.
Overall I'm disappointed.
August 7, 2022
What a book! Got to know about it from the best books list from Haaretz. I think this book is a great achievement- for an author to write such a deep book as her 1st book is truly remarkable.
As the book goes each section is told from a perspective of a different member of 1 family. Sara managed to bring so many different faucets of the Israeli society into this book by how each family member behaves/sees himself part of. Highly recommend it
As the book goes each section is told from a perspective of a different member of 1 family. Sara managed to bring so many different faucets of the Israeli society into this book by how each family member behaves/sees himself part of. Highly recommend it
February 9, 2019
För mig började boken bli bra när den berättas hur barnens perspektiv. Särskilt den äldste sonen när han beskriver hur han får bli mannen i huset och barnens ”pappa” även om han bara är 14 år. Jag kanske borde ha lärt mig lite mer om situationen i området där de lever och säkert inte läst den så snabbt som jag gjorde i många stycken. Boken lyckades inte fånga mig, tror det var för distansen som jag hade till karaktärerna och deras situation. Ändå förstår jag att det är en riktigt bra bok och viktig. Är glad över att jag läst den även om det inte är en favorit på min lista!
June 29, 2025
לא להאמין שבהתחלה רציתי לזרוק את זה לצד ולא להמשיך לקרוא. הספר כתוב כשכל חלק בו עם משלב לשוני עולה מנמוך לגבוה. (משחק שמזכיר קצת את פרחים לאלג'רנון)
לקרוא את זה במרחק נגיעה מגבול הצפון זה חתיכת פלפה ואת החלק הראשון לא ממש אהבתי, אבל את השאר קראתי בשקיקה - אילו דמויות עשירות, ארצישראליות שכתובה על כל הספר, הטרגדיה שבמשכון הסוכנות היהודית ועולי המזרח, על הכוח והסכנה שבביחד והשכול הבלתי נגמר של הלבד. על חלומות שנראים בלתי אפשריים ובגידות שלא תיתכננה שיקרו, והכל בסיפור פשוט על משפחה אחת - פשוט.. וואו... לא הכל מושלם כמובן כמובן, וזה לא ממש 5 כוכבים פרפקט אבל, יאללה בבאללה יש לי צמרמורות בגוף.
אם אתם חושבים לא להמשיך לקרוא רק בגלל המשלב הנמוך בהתחלה אתם תתבדו!!!
לקרוא את זה במרחק נגיעה מגבול הצפון זה חתיכת פלפה ואת החלק הראשון לא ממש אהבתי, אבל את השאר קראתי בשקיקה - אילו דמויות עשירות, ארצישראליות שכתובה על כל הספר, הטרגדיה שבמשכון הסוכנות היהודית ועולי המזרח, על הכוח והסכנה שבביחד והשכול הבלתי נגמר של הלבד. על חלומות שנראים בלתי אפשריים ובגידות שלא תיתכננה שיקרו, והכל בסיפור פשוט על משפחה אחת - פשוט.. וואו... לא הכל מושלם כמובן כמובן, וזה לא ממש 5 כוכבים פרפקט אבל, יאללה בבאללה יש לי צמרמורות בגוף.
אם אתם חושבים לא להמשיך לקרוא רק בגלל המשלב הנמוך בהתחלה אתם תתבדו!!!
October 6, 2019
Heart-wrenching day in the life of a family broken by both internal and external tragedies. Not sure how good the translation was - accurate probably but I felt I was missing some of the style. Ending left me hanging. Just the end of the day....
October 6, 2019
There was so much promise in this book but I just couldn’t get into it. Just couldn’t. Somehow just scrambled through to the end. The numerous narratives, perhaps, just made it confusing.
Read
October 17, 2022איך
April 26, 2025
נחשפתי אליו רק לאחרונה, ו-וואו, איזה יופי! כתבתי סקירה, מצרפת אל הלינק: https://www.facebook.com/share/p/16Gd...
August 30, 2025
3.3 it has its beautiful moments - but it’s over realistic tale that leads nowhere was a bit too much for me .
September 24, 2014
"Krasnoludki nie przyjdą" to powieść, która wnosi dużo świeżości w polski rynek wydawniczy. Ostatnia tak dobra książka z Izraela to "Fima" Amosa Oza. To właśnie do niej wracały raz za razem moje myśli, bo chociaż fabuła jest zupełnie inna, to w obu powieściach widać charakterystyczny osad brudu, który towarzyszy bohaterom w codziennym życiu - tak jak tam zdycha z głodu ostatni karaluch, tak i tutaj połączone mieszkanie, w którym żyje siedmioosobowa rodzina, lepi się od zużytych sprzętów i spranych ubrań. W takim środowisku żyje wdowa z sześciorgiem dzieci - przysłuchujemy się jednej historii o rodzinie Dadon z perspektywy pięciu osób - każda z opowieści to osobny mikroświat, zbudowany przez osoby o odmiennym poziomie wrażliwości. Mamy więc historię matki - Simony, która po śmierci męża, miejscowego "króla falafela", musi podjąć słabo płatną pracę zarobkową w żłobku i zrezygnować ze wszystkich atrybutów kobiecości, których brak przyprowadza ją na skraj próby samobójczej. Następnie słuchamy Itzika i Dudiego - dziwnej pary rodzeństwa, gdzie Itzik, chłopiec fizycznie zdeformowany, odgrywa swój żal i niskie poczucie własnej wartości na Dudim, poprzez sterowanie jego zachowaniem i poglądami; wymyśla mu też coraz bardziej niebezpieczne zadania, jak wspinanie się po wysokich murach i kradzieże albo trenowanie przy użyciu własnej twarzy drapieżnej pustułki. Kolejna historia to wyrachowany, przedwczeście wydoroślały Kobi - przyszywany ojciec dla najmłodszych bliźniaków, utrzymujący całą rodzinę z pracy w fabryce, a jednocześnie bardzo chłopięcy w swoich marzeniach o lepszym życiu (które reprezentuje wymarzona kawalerka) i szczęśkiwym dzieciństwie (wyrażającym się w autentycznej trosce o Chaima i Oszriego przy jednoczesnej niechęci do pomagania pozostałym). Ostatnia jest Eti - najbardziej niewinna i nieopierzoba z całej szóstki, z młodzieńczą wiarą w to, że ujawnienie sekretów rodzinych podziała oczyszczająco na jej członków; na tej samej zasadzie jak trzymanie baterii w skarpecie, żeby się nie rozładowywały (nieświadoma, że Itzik podmienia jej cały czas nowe). Książka kończy się niejednoznaczenie - nie możemy być pewni, czy jakiekolwiek problemy się rozwiązały i czy przypadkiem nie powstały zupełnie nowe - o wiele groźniejsze w skutkach. Tytułowe krasnoludki nie przyjdą i nie pomogą tej rodzinie - na końcu każdy zostaje sam ze swoim bólem i upartym trwaniem w trudnej codzienności.
October 11, 2021
Reading the World Challenge - Book 32 - Israel 🇮🇱
July 11, 2012
Kurzweilige Geschichte in einer Mizrachi-Familie im Norden Israels der 70er Jahre. Soundtrack: Bney Hama - Bney Hama
Want to read
January 2, 2013I haven't even read this but can't find a way it get it off my list!
February 6, 2013
The past being relived from all points of view in a family. Good read, especially if you like books about other cultures.
November 6, 2013
It's worth getting past Simona and on to her children's stories as they have a far more convincing voice.
Read
October 15, 2013Imported from my LinkedIn reading list via Shelfari.
August 27, 2014
One if the most moving books I have ever read.
August 13, 2015
This book is moving without being maudlin, exploration of the changed world of a family after the death of the father. The descriptions are wonderfully vivid. I liked it quite a bit.
Displaying 1 - 29 of 29 reviews