הסופר הארגנטיני חוליו קורטאסר (1984-1914), מגדולי הסופרים בשפה הספרדית ומרבי-האמנים של ספרות העולם במאה העשרים, הגיע לכמה מן ההישגים הווירטואוזיים ביותר בז'אנר של הסיפור הקצר. 'שמיים אחרים' מביא, לראשונה בעברית, מבחר מקיף ממיטב יצירתו, עשרים-ושמונה סיפורים ונובלות מתוך שבעה ספרים, בתרגומה של טל ניצן.
בסיפוריו העזים ויוצאי-הדופן, שנאמר עליהם כי "הם מוסיפים להתבונן בך גם לאחר שסגרת את הספר", נפרשת מציאות כפולת-פנים: אל תוך היומיום הטריוויאלי, ה'נורמליוּת', חודרים יסודות אפלים, מטרידים, ממחוזות אחרים. הללו מזעזעים ומערערים את העולם המוכר, מפרקים אותו, ויוצרים לבסוף מציאות חדשה, עשירה יותר, שגבולות האפשרי מתרחבים בה.
"דומה שנולדתי כדי לא לקבל את הדברים כמות שהם", אמר קורטאסר. דלתות לא נודעות, דרכים פתאומיות, קשרים מפתיעים בין יסודות מרוחקים-לכאורה – כל אלה הם אבני תשתית בארכיטקטורה של העולם הקורטאסרי, המאפשרות את המעבר "מדבר אחד לאחר בלי כל התנגדות", כדברי אחת הדמויות.
במלאכת מחשבת מרשימה מתעתע קורטאסר בקוראיו, שאינם יודעים האם המתואר אומנם התרחש או שמא אין זו אלא הזיה.
Julio Cortázar, born Julio Florencio Cortázar Descotte, was an Argentine author of novels and short stories. He influenced an entire generation of Latin American writers from Mexico to Argentina, and most of his best-known work was written in France, where he established himself in 1951.
בסוף הספר מצוטט קורטאסר כמי שכתב כי מגיל צעיר נולד לא לקבל את הדברים כמות שהם. אני מזדהה עם המשפט הזה לא רק דרך כתיבה, אלא דרך מבט. דרך ציור. דרך הצורך הכמעט כפייתי להסתכל על כל דבר ולחלץ ממנו ייחוד, סדק, סיפור.
׳הרוק של השטן׳ נגע בי במיוחד מנקודת מבט של יוצרת. הצלם אינו מסוגל להסתפק ברגע כפי שהוא; הוא ממסגר, מפרש, בונה סיפור. לאורך הקריאה איננו יודעים אם מה שהוא רואה אכן מתרחש, או שהוא הולך רחוק מדי עם פרי דמיונו. אבל דווקא החריגה הזאת - האפשרות שהוא אולי טועה - היא שמייצרת עומק. גם אם העובדות אינן ודאיות, התודעה חודרת עמוק יותר. הזדהיתי לא עם צדקתו של הצלם, אלא עם הדחף שלו: חוסר היכולת לראות דברים כמות שהם.
גם "הכביש הדרומי" עורר בי הזדהות מסוג אחר. פקק אינסופי יוצר קהילה זמנית, כמעט מדינה קטנה בתוך השהייה. כשהתנועה מתחדשת, הרגשתי אובדן. לא משום שהמשבר רצוי, אלא משום שבתוך מצב החירום נוצרת אינטנסיביות אנושית נדירה - דאגה, שייכות, מוסר זמני. כמי שחיה בישראל, קשה שלא לחשוב על האופן שבו התרגלנו לחיות בדריכות מתמדת. איננו משתוקקים לאיום, אלא לאותה צפיפות אנושית שהוא חושף לרגע.
שני הסיפורים הללו מדברים על סירוב למציאות שטוחה. אצל הצלם, הדמיון מייצר עומק גם במחיר של סילוף. על הכביש, המשבר מייצר קהילה גם במחיר של פחד. אולי זו אחת הסיבות שיצירתו של קורטאסר ממשיכה לגעת בי - היא מזכירה לי שהמבט היצירתי עצמו הוא סוג של אי-הסכמה.
תרגום מעולה (אם כי אני ממליץ בחום על קורטאסר באנגלית) למקבץ סיפורים מספרים שונים של קורטאסר. מלא בכישרון, מקוריות ואינטלגנציה, אם כי הייתי שמח לראות יותר ספרים שלו מתורגמים לעברית ולא רק אסופת סיפורים מתקופה כל כך נרחבת מעבודותיו.