ספרו החדש של אמיר גוטפרוינד – מחבר הרומן עטור השבחים שואה שלנו – נע בין אחוזות כפריות בצרפת לבין עליות גג בתל אביב; בין נַפָּח המתגלה כגאון קולינרי לבין בעל חווה שמגדל שירים בערוגות פטרוזיליה; בין שומר יערות בדימוס לבין יפהפייה טובת-לב שבעברה טמון רק פשע אחד – רק הרף-עין של רֶשע, אבל מדויק ואפל.
דרך סיפוריהם של טיפוסים חצי-מטורפים (או חצי-שפויים), מתגלגלות עלילות אחוזות החוף בין שאלות היסוד של החיים לבין הזוטות המסקרנות שלהם. היחיד מתמודד מול כוחות כבירים (בין שזה האֵל עצמו ובין שזאת הנהלת מפעל הפיס), ומנהל עמם מאבקים מלאי עוצמה אך אבודים מראש.
סיפורי אחוזות החוף הם מסע-שפע נדיר של השפה העברית: כתיבה תמימה וזדונית, ססגונית וממציאנית, מלאה הומור ודמיון.
Award winning author Amir Gutfreund was born in Haifa, Israel in 1963. He earned a MA in applied-mathematics at the Israeli Technological Institute (ITI) and served as an officer in the Israeli Air Force for 20 years, retiring with the rank of Lt. Colonel.
His first novel, Our Holocaust, is based on his memories as a son of Holocaust survivors, and has been translated from Hebrew into many languages including English. "The World a Moment Later" was published in 2005 and has also been translated. Gutfreund won the 2002 Buchman prize from the Yad Vashem Institute as well as the Sami Rohr Choice Award from the Jewish Book Council in 2007. He was also awarded the prestigious Sapir Prize (the Israeli equivalent of the Man Booker Prize) in 2003.
Married with three children, Gutfreund lives in a small village in the Galilee, at the north part of Israel.
The book was not translated and probably never will, so the review is in Hebrew. I'd be happy to translate it upon request. הבעיה באחוזות החוף היא, כמו באוספי סיפורים קצרים רבים, חוסר האחידות. במקרה הזה, חוסר אחידות קיצוני. שבע עשרה הסיפורים בספר נעים בין סיפורים שמתמודדים אצלי ברשימת עשרת הסיפורים הקצרים הטובים ביותר בכל הזמנים, כמו "היסטוריה" שפותח את הספר, סיפורים טובים, מרגשים ומספקים כמו "שעונים" או "טאקוב והסביבה", לבין סיפורים חסרי תוחלת, קשים ומיותרים כמו רוב השאר. אומנם ניכר שמדובר באותו כותב, גם בשל הלהטוטנות הלשונית של גוטפרוינד שמאחדת את כל הספר וגם בשל הקשר בין הדמויות, שכולן קצת פה וקצת לא, אבל מצער שלא כל הסיפורים באותה רמה. מה שקשה עוד יותר הוא שרוב הסיפורים הטובים נמצאים בהתחלה ויוצרים תחושה של הבטחה לא ממומשת. הממוצע בין הסיפורים הוא כנראה באזור שלושה כוכבים, אבל בל יטעה הקורא, יש פה סיפורים של חמישה וארבעה כוכבים ועבורם בהחלט שווה לקרוא את הספר, במיוחד לאוהבי שפתנו, כמו כותב שורות אלו.
מצאתי את הספר הזה בחנות יד שנייה, ושנינו שמחנו מאוד - כמה שאני אוהבת לקרוא את אמיר גוטפרוינד! הוא יודע לעורר אצלי בדיוק במינון הנכון קשת כל כך רחבה של רגשות (שואה שלנו הוא בעיניי אחת מיצירות המופת של הדור שלנו. בחיי). ויש לסגנון המיוחד הזה שלו את היכולת - שלא לומר הכישרון - להרכיב יצירה עמוקה שהיא לא כבדה. אה, וההומור שלו עובד עליי כל פעם מחדש.
אז מצאתי לי את הפנינה הזו, והיא היתה קצת מרופטת, מה שהוסיף מבחינתי לקסם שלה (איפה התגלגלת כל הזמן הזה? בחדרי השירותים של מי בדיוק?) ובלי הרבה היסוס הכנסתי אותה למזוודה בנסיעת העבודה האחרונה שלי. יופי של לילות נטולי שינה (ג'טטטט לגגגגג) היא העבירה לי. אוסף סיפורים קצרים, קשורים ולא קשורים זה לזה, שאחרי כל אחד מהם לקחתי זמן עיכול להרהורים - תענוג.
ואז, קצת אחרי שחזרתי הביתה, אמיר נפטר.
הנחתי את הספר על השידה שליד המיטה ופתאום הבנתי שאחרי זה - אין עוד, ולכן אולי כדאי לי לקרוא קצת יותר לאט. וזה היה לי עצוב ועדיין קצת מוזר - טרם קרה לי שסופר נפטר תו"כ שאני קוראת ספר שלו. בלי שהתכוונתי הוא הפך לחוויית פרידה ממישהו שהיה לי ממנו טעם של עוד.
עצרתי ובדקתי אם יש איזו יצירה של גוטפרוינד שפספסתי, ולצערי אין. את היצירה האחרונה שלו מודה שלא אהבתי (מזל עורב. לא מומלץ. לא.) אבל לי זה רק הוכיח שזו כנראה אהבת אמת, כזו שמקבלים בה גם דברים שפחות אוהבים. בינתיים החלטתי להשאיר לי עוד סיפור או שניים שאשמור לי להמשך, בעיקר כי זה אומר שלעת עתה הספר הזה נח ליד המיטה שלי.