הספר "בורחסטיין" מהווה עבורי אכזבה כפולה: גם משום סתמיותו וגם משום שהיכולות של סרחיו ביסיו לספר סיפור טוב, ניכרים גם בסתמיותו של "בורחסטיין".
המספר, אנסו, פסיכיאטר שנמלט מהחיים בעיר להרים המרוחקים, לאחר שמטופל שלו, משורר סכיזופרני בשם בורחסטיין תוקף אותו פעמיים בסכין. הוא ואישתו, שחקנית תיאטרון, אינם ערים באותן השעות: היא חובבת שינה במהלך היום וכשהוא חוזר מהקליניקה, היא כבר יוצאת לעבודה כך שאין לכאורה דבר שיחזיק אותו בעיר הגדולה למעט מטופליו שגם אותם הוא מעביר לפסיכיאטר עמית.
הוא שוכר בית, שאותו לא ראה, באמצעות האינטרנט ויוצא אל הטבע בתקווה להשיג מעט שלווה.
אבל השלווה רחוקה ממנו גם במקום שכוח אל זה. די מהר מסתבר שגם בטבע הפסטורלי שיצר סרחיו ביסיו, אורבות לפסיכיאטר המסכן שלנו סכנות: פומה מחליפה את אימת בורחסטיין. היא תוקפת מטיילים שיוצאים לטבע והפסיכיאטר נאלץ להסתובב עם סכין ומאוחר יותר כשהסכין נעלמת, עם אקדח ולהסתכל מעבר לגבו כדי להימנע מתקיפה. המפל שליד ביתו הופך למטרד ווקלי קבוע שלא מאפשר לפסיכיאטר מנוחה. הרעש של המפל גובר על כל הצלילים האחרים עד כדי כך שהפסיכיאטר כבר לא מסוגל אף לשמוע את המחשבות של עצמו. לכן הוא מחליט למלא בסלעים את אגן המים ובכך מקווה להשתיק את הרעש הנורא. בין הפומה והרעש המחריד של המפל, ערב רב של דמויות מופיעות בביתו ללא הזמנה.
מבית מרגוע הופך בית הכפר לבית משוגעים אליו עולים לרגל שחקני פורנו המצלמים סרט במפל, אישתו השחקנית האבודה, בעל הבית שבת זוגו נטשה אותו וגם תוכי חובב מכות חשמל שמידי פעם יש לטפל בו. כולם, מביעים את דעתם בצורה כזו או אחרת על פרוייקט "יושתק המפל לאלתר" של הפסיכיאטר.
ובכל הרקע הזה, לא מצאתי את הסיפור, את העלילה וגם לא את הפואנטה: הפומה נעלמת למעבה ההר כפי שהופיעה. בורחסטיין מאשפז את עצמו בחזרה לבית החולים הפסיכיאטרי כנראה לא הצליח כפי שציפה. פרוייקט הכנעת המפל הצליח מעבר למשוער, עתה המפל חרישי כמו פעמוני רוח. אישתו חזרה עם הילדה שלטענתה נולדה לפסיכיאטר והוא מקבל זאת בשלווה, אף על פי שהשחקנית חיה עם גבר אחר ואף על פי שהפסיכיאטר מודה שנהג לקיים יחסי מין עם האישה רק 10 פעמים בשנה. והתוכי הביא את כל משפחתו לטיפול במכות חשמל מהתקע של בקתת הפסיכיאטר. כמה הולם.
כל הבילד אפ לאורך כל הסיפור, החששות והפחדים, כל הפוטנציאל המבוזבז הזה ובסוף כלום.
אכזבה.