What do you think?
Rate this book
1948
Drawing directly and movingly from Yoram Kaniuk’s own experiences as a teenaged soldier in the Palmach unit of the Israeli army during the 1948 War for Independence, this memoir-novel portrays an entire generation of young men from good homes who found themselves immersed in a struggle they did not fully understand. Far from trying to justify his own actions, Kaniuk opts instead for self-criticism, reflecting on the pointlessness of war and the foolishness of a group of inexperienced, white-collar boys turned brothers-in-arms who senselessly imagined that there was some glory in dying so young. The novel offers a singular vision of a crucial moment in modern history and sheds some light on the complicated situation in the Middle East. It is also a brave, shocking, and tragic story about the importance of recognizing the follies of the past.
248 pages, Paperback
First published January 1, 2010
17 people are currently reading
329 people want to read
About the author
Yoram Kaniuk
47 books29 followersYoram Kaniuk (Hebrew: יורם קניוק) was an Israeli writer, painter, journalist, and theater critic.
Winner of the Bialik Prize for Children's Literature (1991).
Winner of the Bialik Prize for Children's Literature (1991).
Ratings & Reviews
Friends & Following
Create a free account to discover what your friends think of this book!
Community Reviews
Displaying 1 - 30 of 41 reviews
November 19, 2023
קריאה של מלחמה. תרתי משמע. סיפור על מלחמה שנקרא בשעת מועקת מלחמה. בכדי להבין יצירת אומנות לא די בניתוח שכלתני שלה, צריך גם לחוות אותה בצורה מסוימת. החוויה נובעת מכוחה של היצירה עצמה, שלעיתים כופה עצמה על הסובייקט אך גם (לפעמים למרות ולעיתים בזכות) ממצבו הנפשי של הסובייקט. צפיתי פעם, במקרה, בהפקה לא מוצלחת במיוחד של "המלט" בשעת התקף דיכאון. לסולילוקווי שנושא המלט מתוך הקבר הייתה עלי ממש השפעה ממוטטת. ספק אם בקריאה (מלומדת ככל שתהייה) או בצפייה בהפקה עם טובי השחקנים, בכל זמן אחר, הייתי נוגע במעמקים שהגעתי אליהם אז. הקריאה בספר הזה של קניוק לא מוטטה אותי אבל בהחלט השתלבה בצורה מועצמת במצב הרוח הכללי שלי בעת הזאת. בקיצור ספר חזק.
זה הספר האחרון שכתב קניוק והראשון שלו שאני קורא. למרות שכבר קראתי דברים משלו (בעיתונות) ולכן לפחות הסגנון האוטובגיוגרפי שלו, בספר הזה, לא היה זר לי. המלצות על קניוק אני שומע כבר שלושים שנה. "הילד הרע של הספרות העברית" וכו... ואיכשהו רק מקריאת ביקורות עליו במהלך השנים ידעתי בדיוק למה לצפות. גם הספר הספציפי הזה עורר הד רב כשיצא – קניוק מנפץ מיתוסים, סוגר חשבונות, אין לו מה להפסיד, מערב בדיון במציאות (או שכן או שלא), סוג של זרם תודעה, הזיכרון הבלתי מהימן, האישי, המתעתע.
טוב, לנפץ מיתוסים יכול כל היסטוריון סוג ב'. הקריאה שלי בספר היא שונה. לדעתי, קניוק בספר הזה, הוא בעיקר "פורע סדרים" – המלחמה היא פורעת הסדר האולטימטיבית. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר באחד משיאיו של הספר, בסיפור הקרב בנבי סמואל. תכנית הקרב ידועה רק למפקד והוא נמלט ונעלם, אלוהים הוא עיט החג במרומים – התגלותו הארצית היא העורבים, אוכלי הנבלות, שקניוק מתאר כ"חרדים מוקיונים", חבר ילדות, בן דמותו של קניוק, נהרג בסמוך אליו – בקלות היה הדבר יכול להתהפך. לכאורה, בתחילתו הספר מצטייר כ"בילדוגסרומאן", שזור לכל אורכו בארוטיקה סמויה (ובעצם גלויה מאוד) בסיומו קניוק אמור לצוץ כבוגר מגובש, אך קניוק הופך לרוצח בשיא אחר של זוועה – הרג הילד הערבי (וגם הרג הילד שבו) וסופו שהוא הופך להלום קרב. גם סיפור התבגרותה של המדינה הוא פיקציה – מתוך כל האי סדר מפציעה פתאום המדינה החדשה על מוסדותיה שאינה אלה מיתוס מזויף.
נדמה שאין בספר תפישת מציאות שאינה נפרעת – מלבד אחת – הסדר של מעשה האומנות. תמונה של צייר המצייר את גופת בנו המת וכמובן עוד אחד משיאיו של הספר – הפוגה של באך (פסגת הסדר האומנותי), שלמרות שהתקליט מנופץ אל הסלעים, היא שבה ונשמעת (חוזרת לחיים) מעל גלי האתר. זהו האבסורד של קניוק ואולי המקור לתרעומת שמעורר הספר אצל קוראים אחדים – כל סדר נפרע ומתפורר, חוץ מהסדר האומנותי שבורא כאן קניוק. למרות זרם התודעה, וסגנון כתיבתו ה"עממי", בעל התנופה של קניוק, המנוגד לכאורה לכתיבה אומנותית הרי שדבריו משובצים לכל אורכם במטאפורות מהממות ביופיין המבליחות לפתע מתוך הטקסט. ואף יותר מזה, כל הטקסט הוא מחרוזת של סיפורים קצרים בעלי מבנה מוקפד ומהונדס המוסתר על ידי סגנונו המחוספס והקופצני של קניוק, המצטרפים למבנה-על מתוחכם ביותר. בפרק העוסק בקרב המאוחר יותר במנזר סן-סימון, בו כל סדר כבר אינו ניכר, ניתן למצוא את הדימוי לרומן כולו – קניוק מתאר גופת נזירה עירומה, כדבר שאינו ארוטי אלא כ"אסון יפה באמצע גיהינום" (עמוד 145).
האסון היפה הזה מומלץ ביותר לקריאה בזכות ההתרסקות על קרקע ה"מציאות" ובזכות אומנות הספרות המרחפת מעל.
זה הספר האחרון שכתב קניוק והראשון שלו שאני קורא. למרות שכבר קראתי דברים משלו (בעיתונות) ולכן לפחות הסגנון האוטובגיוגרפי שלו, בספר הזה, לא היה זר לי. המלצות על קניוק אני שומע כבר שלושים שנה. "הילד הרע של הספרות העברית" וכו... ואיכשהו רק מקריאת ביקורות עליו במהלך השנים ידעתי בדיוק למה לצפות. גם הספר הספציפי הזה עורר הד רב כשיצא – קניוק מנפץ מיתוסים, סוגר חשבונות, אין לו מה להפסיד, מערב בדיון במציאות (או שכן או שלא), סוג של זרם תודעה, הזיכרון הבלתי מהימן, האישי, המתעתע.
טוב, לנפץ מיתוסים יכול כל היסטוריון סוג ב'. הקריאה שלי בספר היא שונה. לדעתי, קניוק בספר הזה, הוא בעיקר "פורע סדרים" – המלחמה היא פורעת הסדר האולטימטיבית. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר באחד משיאיו של הספר, בסיפור הקרב בנבי סמואל. תכנית הקרב ידועה רק למפקד והוא נמלט ונעלם, אלוהים הוא עיט החג במרומים – התגלותו הארצית היא העורבים, אוכלי הנבלות, שקניוק מתאר כ"חרדים מוקיונים", חבר ילדות, בן דמותו של קניוק, נהרג בסמוך אליו – בקלות היה הדבר יכול להתהפך. לכאורה, בתחילתו הספר מצטייר כ"בילדוגסרומאן", שזור לכל אורכו בארוטיקה סמויה (ובעצם גלויה מאוד) בסיומו קניוק אמור לצוץ כבוגר מגובש, אך קניוק הופך לרוצח בשיא אחר של זוועה – הרג הילד הערבי (וגם הרג הילד שבו) וסופו שהוא הופך להלום קרב. גם סיפור התבגרותה של המדינה הוא פיקציה – מתוך כל האי סדר מפציעה פתאום המדינה החדשה על מוסדותיה שאינה אלה מיתוס מזויף.
נדמה שאין בספר תפישת מציאות שאינה נפרעת – מלבד אחת – הסדר של מעשה האומנות. תמונה של צייר המצייר את גופת בנו המת וכמובן עוד אחד משיאיו של הספר – הפוגה של באך (פסגת הסדר האומנותי), שלמרות שהתקליט מנופץ אל הסלעים, היא שבה ונשמעת (חוזרת לחיים) מעל גלי האתר. זהו האבסורד של קניוק ואולי המקור לתרעומת שמעורר הספר אצל קוראים אחדים – כל סדר נפרע ומתפורר, חוץ מהסדר האומנותי שבורא כאן קניוק. למרות זרם התודעה, וסגנון כתיבתו ה"עממי", בעל התנופה של קניוק, המנוגד לכאורה לכתיבה אומנותית הרי שדבריו משובצים לכל אורכם במטאפורות מהממות ביופיין המבליחות לפתע מתוך הטקסט. ואף יותר מזה, כל הטקסט הוא מחרוזת של סיפורים קצרים בעלי מבנה מוקפד ומהונדס המוסתר על ידי סגנונו המחוספס והקופצני של קניוק, המצטרפים למבנה-על מתוחכם ביותר. בפרק העוסק בקרב המאוחר יותר במנזר סן-סימון, בו כל סדר כבר אינו ניכר, ניתן למצוא את הדימוי לרומן כולו – קניוק מתאר גופת נזירה עירומה, כדבר שאינו ארוטי אלא כ"אסון יפה באמצע גיהינום" (עמוד 145).
האסון היפה הזה מומלץ ביותר לקריאה בזכות ההתרסקות על קרקע ה"מציאות" ובזכות אומנות הספרות המרחפת מעל.
May 18, 2019
"אני זקן, לא בריא, חושב על המדינה החדשה שהקים בן גוריון, היום בת שישים. הוריה אינם עוד בחיים ויורשיה טיפשים כסילים, שודדים רעים, שכחו מאין באו. והלא הזכרון קשה למי שלא היה שם ולא ראה איך אנשים טובים שגו ולא שגו, החליטו החלטות תמוהות אבל גם נועזות. לזכור, ועוד מעט קט לא ישארו אלה שהיו איתי שם, אף כי אני רואה שהיום יש יותר משהיו אז. הם התרבו אחרי המוות.
יש היום בית פלמ"ח הגדול מכל הפלמ"ח שהיה כשהיה פלמ"ח. ויש דור הפלמ"ח, שעושה סרטים פלמ"ח, ומארגן כינוסים פלמ"ח וּמֶמָנֵה וועדות הנצחה פלמ"ח. ומחלקים פרסים פלמ"ח, ומשכתבים הסטוריה פלמ"ח- מפעל לעיוות הזכרון פלמ"ח הקימו! ""
"תש"ח" הוא ספר ביוגרפי בבסיסו שמתאר את חוויותיו של קניוק כשהיה בחור בן 17 ולחם בקרבות העצמאות. אני כותבת בבסיסו, שכן קניוק לאורך כל הספר חוזר ומדגיש כי הזיכרון של האירועים הוא סובייקטיבי ויתכן שבתיאור חלק מהאירועים הוא טועה וחלק אחר הוא ממציא. מאחר שאני כקוראת לא יכולה להפריד בין הבדיון למציאות, לפחות לא בלי מחקר מקיף, אני בחרתי לקרוא את הספר כגירסת הסופר לאירועים.
הספר רצוף ביקורת קשה ונוקבת על הממסד, הצבא, התרבות והחברה הארץ ישראלית. באופן בוטה על הגזענות כנגד ערבים וההתנהגות המבישה של הציבור הארץ ישראלי כלפי ניצולי השואה (מה שמלמדנו שאין חדש תחת השמש).
ביקורת נוקבת כלפי הממסד וההחלטות על הכיבוש (לדוגמא במקרה של קיסריה ), כלפי ההתנהלות כנגד הפליטים ומושג ה"נוכחים נפקדים".
ביקורת קשה נמתחת על הממסד הצבאי ועל התרבות הצבאית. חלק מחבריו לפלוגה מתוארים כגנבים קטנים (מפקדים שפשוט גנבו מכוניות כדי לנוע ממקום למקום) חלק אחר מוגי לב שהפקירו את החיילים שלהם ( באירוע אחד הוא מתאר את בריחתו של המפקד מזירת הקרבות תוך שהוא מבטיח כי יחזור עם תגבורת ומותיר מאחור את הפצועים ואת החיילים הנותרים, כמובן שהוא מעולם לא חזר), חלק נוסף חסרי מצפון ומוסריות (הרג הילד בכפר באירוע שבו נמצא גופת חייל כשהיא תלויה וחלק מגופה מבותר). יפי הבלורית מעולם לא נראו פחות מוסריים ופחות הירואיים מאשר בספרו של קניוק, שבו הוא מנתח באיזמל חד ביותר את הקודים התנהגותיים של החברה הישראלית בכלל ובפרט בצבא.
ישנם רגעי שיא בלתי נשכחים בספר, אחד מהרגעים המכוננים האלה הוא סיפורו של תקליט שהביא איתו ניצול שואה שהצליח להימלט מהמשרפות רק כדי לעלות באש בכפר עציון. תקליט של פוגה הקטנה של באך שמזכיר לו בתוך הכאוס של המלחמה את בית הוריו. קניוק, שקצה נפשו בתקליטי מוזיקה ערבית שמשמיעים חבריו (תקליטים שכמובן לקחו מכפרים ערביים בקרבות) חוזר ומשמיע את התקליט עד שחבריו פשוט שוברים את התקליט (לא בלי קרב שבו הוא מאיים עליהם ברובה והשתלטות שלהם עליו). באותו הערב נקרא כל הגדוד אל מרתף להאזין לתוכנית דרישות שלום מההורים. יורם קניוק אינו מצפה לקבל דרישת שלום אבל ברגע הסוריאליסטי הזה, באמצע מלחמה ואחרי הקרב על התקליט הקריין מקריא לו הודעה מההורים - "ליורם קניוק אי שם בארץ, במלאות לך 18 שנים מבקשים הוריך לברך אותך ולהשמיע לך את התקליט האהוב של ילדותך. או אז בשקט הכי עמוק שאפשר לשער ישבו כולם חיוורים ונעלבים ונאלצו לשמוע שוב את הפוגה הקטנה שלי". על האירוע הזה כותב קניוק -" זה היה הדבר הנפלא ביותר שקרה לי במלחמה", רגע של שפיות צלולה.
אין לי ספק שכשהספר יצא הוא הרתיח לא מעט אנשים ששירתו עם קניוק או בכלל ששירתו במלחמת העצמאות. הוא ציני, מפוכח וממרום גילו הוא אינו חס על דבר או איש. הוא מציב מראה מול החברה ומנתץ מיתוסים בלי לעשות חשבון. בכל זאת בגיל 80 כבר לא היה לו מה להפסיד. בעיניי ספר נפלא וצלול הדבר היחיד שהפריע לי היא העובדה שהוא מציג את עצמו כחייל המוסרי היחידי במלחמה זה מאוד בולט לאורך כל הספר. נכון שיתכן שכך הוא זוכר את פני הדברים, אבל זה פוגם למעשה בסיפור ובכתיבה.
יש היום בית פלמ"ח הגדול מכל הפלמ"ח שהיה כשהיה פלמ"ח. ויש דור הפלמ"ח, שעושה סרטים פלמ"ח, ומארגן כינוסים פלמ"ח וּמֶמָנֵה וועדות הנצחה פלמ"ח. ומחלקים פרסים פלמ"ח, ומשכתבים הסטוריה פלמ"ח- מפעל לעיוות הזכרון פלמ"ח הקימו! ""
"תש"ח" הוא ספר ביוגרפי בבסיסו שמתאר את חוויותיו של קניוק כשהיה בחור בן 17 ולחם בקרבות העצמאות. אני כותבת בבסיסו, שכן קניוק לאורך כל הספר חוזר ומדגיש כי הזיכרון של האירועים הוא סובייקטיבי ויתכן שבתיאור חלק מהאירועים הוא טועה וחלק אחר הוא ממציא. מאחר שאני כקוראת לא יכולה להפריד בין הבדיון למציאות, לפחות לא בלי מחקר מקיף, אני בחרתי לקרוא את הספר כגירסת הסופר לאירועים.
הספר רצוף ביקורת קשה ונוקבת על הממסד, הצבא, התרבות והחברה הארץ ישראלית. באופן בוטה על הגזענות כנגד ערבים וההתנהגות המבישה של הציבור הארץ ישראלי כלפי ניצולי השואה (מה שמלמדנו שאין חדש תחת השמש).
ביקורת נוקבת כלפי הממסד וההחלטות על הכיבוש (לדוגמא במקרה של קיסריה ), כלפי ההתנהלות כנגד הפליטים ומושג ה"נוכחים נפקדים".
ביקורת קשה נמתחת על הממסד הצבאי ועל התרבות הצבאית. חלק מחבריו לפלוגה מתוארים כגנבים קטנים (מפקדים שפשוט גנבו מכוניות כדי לנוע ממקום למקום) חלק אחר מוגי לב שהפקירו את החיילים שלהם ( באירוע אחד הוא מתאר את בריחתו של המפקד מזירת הקרבות תוך שהוא מבטיח כי יחזור עם תגבורת ומותיר מאחור את הפצועים ואת החיילים הנותרים, כמובן שהוא מעולם לא חזר), חלק נוסף חסרי מצפון ומוסריות (הרג הילד בכפר באירוע שבו נמצא גופת חייל כשהיא תלויה וחלק מגופה מבותר). יפי הבלורית מעולם לא נראו פחות מוסריים ופחות הירואיים מאשר בספרו של קניוק, שבו הוא מנתח באיזמל חד ביותר את הקודים התנהגותיים של החברה הישראלית בכלל ובפרט בצבא.
ישנם רגעי שיא בלתי נשכחים בספר, אחד מהרגעים המכוננים האלה הוא סיפורו של תקליט שהביא איתו ניצול שואה שהצליח להימלט מהמשרפות רק כדי לעלות באש בכפר עציון. תקליט של פוגה הקטנה של באך שמזכיר לו בתוך הכאוס של המלחמה את בית הוריו. קניוק, שקצה נפשו בתקליטי מוזיקה ערבית שמשמיעים חבריו (תקליטים שכמובן לקחו מכפרים ערביים בקרבות) חוזר ומשמיע את התקליט עד שחבריו פשוט שוברים את התקליט (לא בלי קרב שבו הוא מאיים עליהם ברובה והשתלטות שלהם עליו). באותו הערב נקרא כל הגדוד אל מרתף להאזין לתוכנית דרישות שלום מההורים. יורם קניוק אינו מצפה לקבל דרישת שלום אבל ברגע הסוריאליסטי הזה, באמצע מלחמה ואחרי הקרב על התקליט הקריין מקריא לו הודעה מההורים - "ליורם קניוק אי שם בארץ, במלאות לך 18 שנים מבקשים הוריך לברך אותך ולהשמיע לך את התקליט האהוב של ילדותך. או אז בשקט הכי עמוק שאפשר לשער ישבו כולם חיוורים ונעלבים ונאלצו לשמוע שוב את הפוגה הקטנה שלי". על האירוע הזה כותב קניוק -" זה היה הדבר הנפלא ביותר שקרה לי במלחמה", רגע של שפיות צלולה.
אין לי ספק שכשהספר יצא הוא הרתיח לא מעט אנשים ששירתו עם קניוק או בכלל ששירתו במלחמת העצמאות. הוא ציני, מפוכח וממרום גילו הוא אינו חס על דבר או איש. הוא מציב מראה מול החברה ומנתץ מיתוסים בלי לעשות חשבון. בכל זאת בגיל 80 כבר לא היה לו מה להפסיד. בעיניי ספר נפלא וצלול הדבר היחיד שהפריע לי היא העובדה שהוא מציג את עצמו כחייל המוסרי היחידי במלחמה זה מאוד בולט לאורך כל הספר. נכון שיתכן שכך הוא זוכר את פני הדברים, אבל זה פוגם למעשה בסיפור ובכתיבה.
March 19, 2014
Yoram Kaniuk escribía con un corazón sangrante en el puño. 1948 me ha hecho rabiar, patalear y llorar.
Uno de los mejores libros que he leído,con diferencia. Es una pena que este escritor no sea reconocido,y a la vez una especie de fortuna pequeña para los que lo hemos leído y amado.
Uno de los mejores libros que he leído,con diferencia. Es una pena que este escritor no sea reconocido,y a la vez una especie de fortuna pequeña para los que lo hemos leído y amado.
September 17, 2022
ממליץ לקרוא באבחה אחת, כמו שמורידים פלסטר. ולפתוח הרבה טאבים בויקיפדיה ללמידה והשוואה תוך כדי. ולהכין לפני קפה ומים ולנשום - כי בקושי יש נקודות בספר.
August 6, 2020
There is so much to ponder, within the pages of 1948. It is a coming of age story, as seen through the eyes of the older self, not necessarily meaning that one comes of age early in life.
Memory is an important facet in our lives, and Yoram Kaniuk's descriptives are filled with strong clarity, at times shocking, and filled with the realities of war's horrors. War is not a game, not a road to identity, and definitely not the idealist perspective, or the romantic perceptions, of the actualities.
Without memory, the past would be erased, even if our memories are enhanced through time. Yoram Kaniuk brings a haunting, emotional story line to 1948, seen through his eyes, and the eyes of those whose memories are incorporated into his life;s journey.
Memory is an important facet in our lives, and Yoram Kaniuk's descriptives are filled with strong clarity, at times shocking, and filled with the realities of war's horrors. War is not a game, not a road to identity, and definitely not the idealist perspective, or the romantic perceptions, of the actualities.
Without memory, the past would be erased, even if our memories are enhanced through time. Yoram Kaniuk brings a haunting, emotional story line to 1948, seen through his eyes, and the eyes of those whose memories are incorporated into his life;s journey.
January 19, 2013
A very serious read about Israel's War for Independence written in the eyes of a 17-year-old soldier as remembered by an 80-year-old man. Incredibly moving and enlightening, but there's no silver lining here, no happy ending. I learned a lot about the period and I highly recommend this book. But you'll need to read something light afterwards because of the depth of darkness it brings to you.
April 1, 2014
Lo primero que me sorprendió fue que el CDU lo coloca en Historia de Asía y no en narrativa. Después me encontré con una novela de la crónica (insulsa) de la vida del autor. Al final entendí que se trata de un periodista que piensa que sus recuerdos son la historia ocurrida.
June 2, 2019
Ci sono due modi per raccontare una guerra: quello un po’ disincantato e freddo dello storico e quello, umano e con un punto di vista certo più soggettivo, del grande romanziere. 1948 racconta l’inizio di tutti i conflitti mediorientali con lo sguardo di Yoram Kaniuk, ed è difficile non riconoscere la penna di un Letterato.
Non è una lettura semplice, assolutamente: se state pensando a Niente di nuovo sul fronte occidentale (un punto di riferimento inevitabile), probabilmente inciamperete. Anche Dispacci di Michael Herr, che purò ho adorato, è in qualche misura più facile da affrontare: Kaniuk utilizza una sorta di stream of consciousness dal sapore vagamente joyciano che, utilizzando la memoria di un soldato ricoverato in un ospedale militare con una gamba a rischio amputazione, genera un flusso di ricordi della drammatica esperienza vissuta durante la guerra per l’indipendenza di Israele. Anche se lo stesso autore ricorda che “combattevamo per difendere la sopravvivenza di noi stessi, della nostra famiglia, del nostro villaggio.. Non avevamo mai avuto uno Stato e non ci pensavamo proprio.”.
E’ inevitabile cogliere gli aspetti del romanzo legati alla cronaca quotidiana, ed è un esercizio che – seppur velleitario – non mi ha risparmiato. Ma 1948 va certamente oltre: è un romanzo potente, con una sua epica assolutamente personale, fatto di urla ma anche di silenzi, di spari e di sguardi fra sopravvissuti all’Olocausto. E’ un romanzo di formazione in un senso più legato al lettore che al protagonista: leggendo, e ribadisco che non è di facile approccio, avverti chiaramente che stai costruendo un pezzettino in più della tua coscienza storica, politica, personale.
Non è una lettura semplice, assolutamente: se state pensando a Niente di nuovo sul fronte occidentale (un punto di riferimento inevitabile), probabilmente inciamperete. Anche Dispacci di Michael Herr, che purò ho adorato, è in qualche misura più facile da affrontare: Kaniuk utilizza una sorta di stream of consciousness dal sapore vagamente joyciano che, utilizzando la memoria di un soldato ricoverato in un ospedale militare con una gamba a rischio amputazione, genera un flusso di ricordi della drammatica esperienza vissuta durante la guerra per l’indipendenza di Israele. Anche se lo stesso autore ricorda che “combattevamo per difendere la sopravvivenza di noi stessi, della nostra famiglia, del nostro villaggio.. Non avevamo mai avuto uno Stato e non ci pensavamo proprio.”.
E’ inevitabile cogliere gli aspetti del romanzo legati alla cronaca quotidiana, ed è un esercizio che – seppur velleitario – non mi ha risparmiato. Ma 1948 va certamente oltre: è un romanzo potente, con una sua epica assolutamente personale, fatto di urla ma anche di silenzi, di spari e di sguardi fra sopravvissuti all’Olocausto. E’ un romanzo di formazione in un senso più legato al lettore che al protagonista: leggendo, e ribadisco che non è di facile approccio, avverti chiaramente che stai costruendo un pezzettino in più della tua coscienza storica, politica, personale.
February 24, 2019
Libro duro come ogni guerra, come quella guerra che ha dato inizio ad un conflitto infinito e ingiusto. Alle spalle lo sterminio, davanti la nascita di uno stato dall’occupazione di un territorio abitato da secoli da un altro popolo, in nome di una predestinazione e di una promessa divina che si perde nella notte dei tempi. L’autore era nel ’47 un giovanissimo volontario del Palmach , entusiasta dell’idea della possibilità della coesistenza di due stati sulla medesima terra, ma la guerra è una brutta cosa, polvere e sangue anche innocente, e lascerà tracce profonde nella sua coscienza. Il racconto è crudo, realistico, minuzioso, privo di enfasi e di orizzonti di gloria. Per me la lettura ha offerto uno spunto per approfondire le origini dello stato di Israele e leggerla dalla parte dei vincitori, ma i vincitori onesti che conservano umanità e attenzione all’altro.
September 30, 2023
This is not a great piece of literature in the sense that it is not written in a beautiful language or uses words in a beautiful way, but it is a must read to understand war and the people who fight it. Kaniuk spills out his story, in a long monologue, no apologies, no inhibitions, he writes what he remembers, what comes into his mind while writing. The good and the bad and mainly the hellish that comes with killing.
January 14, 2012
Bitter and pessimistic. But, very well written. Brings back many memories.
December 7, 2013
This is a very good book about Independence war in Israel
כתוב כל כך בפשטות על זוועות המלחמה. נגעה בי החמלה של המחבר שהשתתף בקרבות והאנושיות והמצפוניות שלו
כתוב כל כך בפשטות על זוועות המלחמה. נגעה בי החמלה של המחבר שהשתתף בקרבות והאנושיות והמצפוניות שלו
March 28, 2014
דמעות אילמות.
June 20, 2017
Es la reflexión personal del autor cuando era joven, soldado y defensor de su pueblo. Hay anécdotas tristes y de mucho dolor.
October 4, 2025
Yoram Kaniuk schreibt über seine Zeit als 17-Jähriger im Krieg von 1948, als die Araber einen Vernichtungsangriff von allen Fronten auf Israel verübten. Junge Juden kämpften, starben und siegten in einem Krieg, dessen Folgen und Gründe ihnen nicht bewusst waren.
Viele Jahre später erfuhr man, dass die Araber mit Nazi-Deutschland gemeinsame Sache machten und Pläne verfolgten, alle Juden des Nahen Ostens ebenfalls zu vernichten. Doch der offizielle Plan scheiterte und die arabischen Nationen griffen von allen Fronten an, um die Juden endgültig auszulöschen. Auch dies scheiterte und ging als „Nakba” in die Geschichte ein. Für die Araber ist es natürlich eine große Katastrophe, dass sie es nicht geschafft haben, das jüdische Volk völlig auszulöschen, und dass sich daraus viele der heutigen Terrororganisationen bildeten. Doch das ist eine andere Geschichte.
Dieses Buch ist ein tolles Stück Geschichte, das die sinnlosen Konflikte jener Zeit zeigt. Es zeigt junge Menschen, die sterben und in Vergessenheit geraten. Menschen, die die Schrecken des Krieges niemals verarbeiten können und in der Zukunft keinen Platz mehr finden, für die sie eigentlich gekämpft hatten.
Viele Jahre später erfuhr man, dass die Araber mit Nazi-Deutschland gemeinsame Sache machten und Pläne verfolgten, alle Juden des Nahen Ostens ebenfalls zu vernichten. Doch der offizielle Plan scheiterte und die arabischen Nationen griffen von allen Fronten an, um die Juden endgültig auszulöschen. Auch dies scheiterte und ging als „Nakba” in die Geschichte ein. Für die Araber ist es natürlich eine große Katastrophe, dass sie es nicht geschafft haben, das jüdische Volk völlig auszulöschen, und dass sich daraus viele der heutigen Terrororganisationen bildeten. Doch das ist eine andere Geschichte.
Dieses Buch ist ein tolles Stück Geschichte, das die sinnlosen Konflikte jener Zeit zeigt. Es zeigt junge Menschen, die sterben und in Vergessenheit geraten. Menschen, die die Schrecken des Krieges niemals verarbeiten können und in der Zukunft keinen Platz mehr finden, für die sie eigentlich gekämpft hatten.
May 17, 2020
Esta es la historia contada por el mismísimo Yoram sobre cómo se formó el estado de Israel, y sobre cómo el no comprendía del todo qué estaba pasando, ni estaba orgulloso de ese proceso de rechazo a otros habitantes/religiones dentro del territorio. Yoram solo veía muerte a su paso, mientras luchaba internamente por su idea de hacer algo y demostrar que no era solo un chico 'cuidado' por su familia.
También, Yoram reflexiona sobre ese pasado que ahora nadie entiende, el inter de la creación del estado, donde nadie era héroe, solamente libraban batallas. De alguna manera desdeña esa creación de mitos y cuentos para realzar la idea de nación.
El libro es algo chusco, trágico, doloroso para los que tengan raíces judías, y nos enseña una gran lección sobre qué pasó después de la segunda guerra, y de cómo se siguió el dolor por otros lados. Muy interesante para mí para tener conceptos nuevos relacionados para la cultura hebrea.
También, Yoram reflexiona sobre ese pasado que ahora nadie entiende, el inter de la creación del estado, donde nadie era héroe, solamente libraban batallas. De alguna manera desdeña esa creación de mitos y cuentos para realzar la idea de nación.
El libro es algo chusco, trágico, doloroso para los que tengan raíces judías, y nos enseña una gran lección sobre qué pasó después de la segunda guerra, y de cómo se siguió el dolor por otros lados. Muy interesante para mí para tener conceptos nuevos relacionados para la cultura hebrea.
This entire review has been hidden because of spoilers.
April 11, 2023
Un romanzo autobiografico che racconta dell'esperienza di Yoram come volontario diciassettenne nel Palmach, durante la guerra per l'indipendenza di Israele nel 1948.
Breve ma molto denso, come ci si può aspettare da un memoir di guerra. Quasi nessuno dei personaggi che compaiono nel libro, salvo quelli che non combattono, resta vivo per più di 4-5 pagine.
Molto doloroso da leggere per chi ha visitato e ama la Terra Santa. Letto sotto Pasqua, fa sentire ancora di più l'urgenza della pace in queste terre.
Breve ma molto denso, come ci si può aspettare da un memoir di guerra. Quasi nessuno dei personaggi che compaiono nel libro, salvo quelli che non combattono, resta vivo per più di 4-5 pagine.
Molto doloroso da leggere per chi ha visitato e ama la Terra Santa. Letto sotto Pasqua, fa sentire ancora di più l'urgenza della pace in queste terre.
Read
May 30, 2024אני לא מדרגת את הספר הזה כי קראתי אותו במאי 2024, בתקופה גרועה למדינת ישראל מכל בחינה אפשרית. הכל מדכא והספר הוסיף לי לדיכאון. הכל נשאר אותו הדבר. כל הזוועות שהוא מתאר התרחשו ב-7.10. יש גם דמיון בין מה שהוא מתאר לבין מה שחיילים שלנו עושים בעזה וזה מדכא כי היום הכל ברשתות החברתיות וכולם רואים את זה.
הלוואי שעוד שנה יקפוץ לי שכתבתי את הביקורת הזו וכל החטופים כבר יהיו בבית והמלחמה תיגמר ואולי אפילו יהיה שלום עם השכנים שלנו, הקרובים והרחוקים… 🎗️🎗️🎗️
אז לא דירגתי כי הספר טוב אבל לא הייתי צריכה לקרוא אותו עכשיו…
הלוואי שעוד שנה יקפוץ לי שכתבתי את הביקורת הזו וכל החטופים כבר יהיו בבית והמלחמה תיגמר ואולי אפילו יהיה שלום עם השכנים שלנו, הקרובים והרחוקים… 🎗️🎗️🎗️
אז לא דירגתי כי הספר טוב אבל לא הייתי צריכה לקרוא אותו עכשיו…
April 4, 2025
Un libro informativo sugli avvenimenti de '48, quando lo scrittore, protagonista principale del testo, entra nell'esercito per combattere l'indipendenza dello stato.
Si accorge ben presto che i suoi principi non coincidono con quelli dei suoi compagni o dei suoi superiori. Il suo è l'ideale di uno stato libero dal mandato britannico che diventa una casa per tutti quelli che vi abitavano; ma non andò così.
Si accorge ben presto che i suoi principi non coincidono con quelli dei suoi compagni o dei suoi superiori. Il suo è l'ideale di uno stato libero dal mandato britannico che diventa una casa per tutti quelli che vi abitavano; ma non andò così.
December 24, 2025
“The officers gave the order to go and the privates went straight to hell. In between, we tried to live.”
A book whose meandering style mirrors memory itself. A searing portrayal of trauma, the fallibility of memory, and the personal and collective tragedy of war. Some particularly haunting images from this book will surely stay with me for a long time.
A book whose meandering style mirrors memory itself. A searing portrayal of trauma, the fallibility of memory, and the personal and collective tragedy of war. Some particularly haunting images from this book will surely stay with me for a long time.
December 30, 2019
Un relat autobiogràfic de cinc mesos de la guerra de la independència i el naixement de l'estat d'Israel. Escèptic, incrèdul. Yoram Kaniuk no sap ben bé per què i per a què lluita. Sorprenent punt de vista, poc difós.
November 29, 2023
Narra la juventud del autor durante la guerra de independencia de Israel.
Ayuda a entender el conflicto actual.
No es una maravilla narrativa, pero se lee fácil
"Pasé junto a tí revolcandote en sangre. Y estando en sangre te dije 'Vive', Te dije 'si, en tu sangre vive"
Ayuda a entender el conflicto actual.
No es una maravilla narrativa, pero se lee fácil
"Pasé junto a tí revolcandote en sangre. Y estando en sangre te dije 'Vive', Te dije 'si, en tu sangre vive"
November 14, 2017
Ragazzi che combattono per uno stato che non c'è, sangue e sangue e sangue. La guerra la può fare solo che vede in bianco e nero, noi e loro.
April 11, 2020
Innovative writing with magical swiveling plot depicting an impossible war by a young man coming of age
July 4, 2024
Un texto extraordinario que narra la historia de un soldado judío en la guerra de independencia israelí, de 1948. Un especial hincapié en por qué los judíos no tenían otro lugar a dónde ir…
August 15, 2024
ספר מצוין, מענין ביותר וכתוב לעילא
July 24, 2025
ספר מאוד קשה, בלי פילטרים ותיאורים קשים של מלחמה. מעורר מחשבה ונוגע בנקודות כואבות.
November 13, 2025
Memorias del autor en su participación en la guerra de independencia de Israel. Un ensayo fascinante sobre el significado de la identidad, la creación de una nación y el impacto de la guerra en un pueblo. Última obra del autor antes de fallecer, tiene un toque de realismo mágico, se cruzan eventos y memorias reales con episodios fantásticos.
October 22, 2012
1948 ha una rilevanza storica che prescinde dai meriti letterari. Ma resta un romanzo stupendo, che sa unire spunti comici a momenti lirici, immagini crude a sfuggenti attimi di poesia. E in una lingua mirabilmente resa dalla traduzione di Elena Loewenthal il fiume in piena della memoria si tramuta in un racconto coeso, spietato, vero e frammenti di ricordi riescono a dipingere una sorta di Guernica israeliana, in cui ció che conta è la guerra, nella sua spietata concretezza e nella sua folle quotidianità. Sprazzi di adolescenza rubata che stridono nel contesto della guerra riempiono il cuore del lettore di tenerezza nei confronti di questo ormai vecchio scrittore. La devastante semplicità con cui un convoglio di sopravvissuti alla Shoah si insedia in un villaggio arabo da poco sgomberato, mentre i profughi aspettavano, speravano dietro una cinta di filo spinato di tornare alle loro case, colpisce come una pallottola dritta al cuore per l’ineluttabilità dello strazio da ambo le parti.
La potenza di questo libro crudo, spietato e vero da togliere il sonno a chi ha sempre vissuto in pace non sta solo nell’indagare la memoria della guerra da un punto di vista assolutamente relativo e soggettivo, ma nello spiegarla a chi della guerra ha solo letto in termini astratti, riducendola ai dettagli più veri, per quanto tanto più scottanti, perché solo capendo l’orrore della guerra possiamo evitare che si ripeta.
tratto da LaPantofolaDigitale.
La potenza di questo libro crudo, spietato e vero da togliere il sonno a chi ha sempre vissuto in pace non sta solo nell’indagare la memoria della guerra da un punto di vista assolutamente relativo e soggettivo, ma nello spiegarla a chi della guerra ha solo letto in termini astratti, riducendola ai dettagli più veri, per quanto tanto più scottanti, perché solo capendo l’orrore della guerra possiamo evitare che si ripeta.
tratto da LaPantofolaDigitale.
June 24, 2012
Yoram Kaniuk, scrittore, critico teatrale, giornalista, nonché pittore, è nato a Tel Aviv nel 1930, da una famiglia originaria della Galizia, che aveva compiuto l’aliyah nel 1909. A 17 anni, egli si arruola nelle truppe scelte del Palmach e partecipa alla Guerra d’Indipendenza del 1948, dov’è gravemente ferito ad una gamba. Viene curato in un ospedale di New York, città nella quale rimane fino al 1961, allorché ritorna in Patria.
Considerato tra i più illustri scrittori israeliani, tradotto in ben 25 lingue, insignito di numerosi premi, è autore di libri per ragazzi, saggi, racconti, romanzi. Tra questi ultimi: Post mortem, Tigerhill, Il comandante dell’Exodus, ma, soprattutto, nel 1968, l’indimenticabile Adamo risorto. Sono noti i suoi atteggiamenti polemici. Uno fra i tanti: nel maggio 2011 ha chiesto al tribunale distrettuale di Tel Aviv la cancellazione, sul proprio documento di identità, di ogni affiliazione religiosa (obbligatoria sui documenti dello Stato di Israele). E ciò non perché Yoram non si senta “profondamente ebreo”, anzi; ma per desiderio che Stato e religione restino separati.
Tuttavia sulla necessità di uno Stato ebraico non ha dubbi; c’è nel mondo ancora troppo antisemitismo, fa notare, e Israele è circondato da nemici. “Vorremmo essere Atene, non Sparta, ma abbiamo ancora bisogno di essere forti; altrimenti non sopravvivremo”.
Continua su
http://www.lastambergadeilettori.com/...
Considerato tra i più illustri scrittori israeliani, tradotto in ben 25 lingue, insignito di numerosi premi, è autore di libri per ragazzi, saggi, racconti, romanzi. Tra questi ultimi: Post mortem, Tigerhill, Il comandante dell’Exodus, ma, soprattutto, nel 1968, l’indimenticabile Adamo risorto. Sono noti i suoi atteggiamenti polemici. Uno fra i tanti: nel maggio 2011 ha chiesto al tribunale distrettuale di Tel Aviv la cancellazione, sul proprio documento di identità, di ogni affiliazione religiosa (obbligatoria sui documenti dello Stato di Israele). E ciò non perché Yoram non si senta “profondamente ebreo”, anzi; ma per desiderio che Stato e religione restino separati.
Tuttavia sulla necessità di uno Stato ebraico non ha dubbi; c’è nel mondo ancora troppo antisemitismo, fa notare, e Israele è circondato da nemici. “Vorremmo essere Atene, non Sparta, ma abbiamo ancora bisogno di essere forti; altrimenti non sopravvivremo”.
Continua su
http://www.lastambergadeilettori.com/...
Displaying 1 - 30 of 41 reviews