אני אתחיל בציטוט מתוך הספר. זה לא ספוילר, מקסימום טיזר, שיכול לשכנע אנשים לקרוא. אז הנה הוא:
כשאני מגיעה הביתה אחרי שאור מצלצל ומבקש שאגיע דחוף, המשטרה ומגן דוד כבר נמצאים אצלנו. השוטרים ממאנים לתת לי להיכנס. אי אפשר להיכנס לפה עכשיו, גיברת, אומר לי שוטר צעיר וחוסם בפני את הדרך עם היד שלו.
"אני אמא שלו," אני אומרת.
"אמא שלו כבר בפנים," אומר לי שוטר אחר, מבוגר יותר.
"אני גרה פה." אני מצביעה לכיוון הבית. "אני אמא של הילד שגר פה!"
השוטר הגבוה מסתכל עלי במבט חדש ואומר לשוטר הצעיר, "זאת האמא של היורה, תכניס אותה".
זה ציטוט, דרמטי ביותר, מעמוד 14. נראה מקום מצויין לסיים בו פרק. משהו שיגרום לקורא לרצות לעבור לפרק הבא מייד, ולא להניח את הספר בשידה ליד המיטה ולהגיד לו "לילה טוב, נמשיך מחר". אלא שהפרק לא מסתיים כאן. ממש לא. יש עוד מאה וחמישים מילים שמסבירות ומפרטות עד כמה המספרת המומה לגלות את מעמדה החדש בתור "האמא של היורה".
יש שתי דרכים עיקריות לספר סיפור. אחת היא בגוף ראשון, כ"מספר". השניה היא בגוף שלישי, מנקודת מבט של צופה חיצוני, שלעיתים הוא מספר כל יודע, ולפעמים לא. יש גם דרכים אחרות. יעל נאמן, למשל, כתבה את "היינו העתיד" בגוף ראשון רבים. יואב אבני כתב את "החמישית של צ'ונג לוי" בגוף שני. אבל אלה החריגים. הבחירה הרגילה היא בין גוף ראשון יחיד, לגוף שלישי. לכל אחת מהבחירות יש יתרונות וחסרונות, ולא כאן המקום לדון בכולם. אלא בחיסרון אחד של הגוף היחיד, כאשר תכונות האופי של המספר מפריעות לקורא להזדהות איתו. דוגמה יפה היא "תרה" של צרויה שלו. אישה מעצבנת והיסטרית לעיתים, שיש לה בעיה קשה בתפיסת המציאות. גם המספרת של "ואם היו אומרים לך" נקראת לפעמים מעצבנת, אחת שבא לפעמים לתת לה שתי סטירות לחי. אבל עם שתי אלה הסתדרתי בסופו של דבר. לא כך הדבר עם מיקי מילוא, המספרת של "נמר מעופף". אישה שיש לה "משפחה טובה" ולפתע נופלים עליה השמיים, באותה סצנה שאיתה פתחתי את הסקירה.
עד כאן הכל טוב ויפה. או לא טוב ויפה, אבל לפחות מסקרן ומושך לקריאה. אלא שמיקי מילוא היא גם אישה פטפטנית וקשקשנית. והפטפטנות הטרחנית הזאת מקשה מאוד על הקריאה. כל כך מקשה, שהמשכתי עוד כמה פרקים לאחר עמוד 14 הנ"ל, ואז חלשה דעתי, והפסקתי. אני אחכה לאחרים שיתמצתו בשבילי את הספר, ועדיף בגוף שלישי.
אין ספק שכותבת הספר מכירה מקרוב את החוויה שבה קרוב משפחה מדרגה ראשונה מואשם פתאום בפשע חמור, במקרה שלה תאונת פגע וברח, ומכאן נשאלת השאלה עד כמה הספר נמר מעופף הוא ביוגרפי והאם הוא עונה על תחושת המציצנות הרכילותית המתבקשת