ביום השואה הלכנו לשמוע הרצאה של ניצול יהודי. אחר כך הגענו אל ביתו, כדי לשמוע יותר פרטים. לא נכנסנו למנהרת הזמן, ואפילו לא הגענו אליה. אבל למנהרה יש דרכים משלה: בתי היהודים בערו מאחורנו, ואנחנו היינו בבית הכנסת עם יהודים שהושפלו יותר ויותר. לא תארנו לעצמנו שאפשר להשפיל אנשים כל כך. ספרי תורה נזרקו מהחלונות, והיהודים עמדו בבית-הכנסת והכרחו לשיר את ההמנון הנאצי. המדרכה שעליה רצנו היתה זרועה זכוכיות. חלונות ראוה של חנויות נפצו ורססו בכתובות: "יהודים החוצה!" או "חזיר יהודי!". הפעם זה היה מסע שהתחיל רע והסתים איום ונורא. כל כך רציתי לחזור הביתה, לישראל שלנו, למדינה שלנו. לא להיות מושפלים כל כך לעולם.