הספר הזה מתחיל ביום שבו סבתא שלי קיבלה מחזור ומסתיים ביום שבו סבתי השנייה מדדה זוג גרביונים שהיה קטן למידותיה. אלה דברים שהסבתות שלי לא דיברו עליהם ושלא נחשבים בדרך כלל לספרות, אפילו לא לסיפור. ממש כמו שאר היבטי החיים ה"קטנים" שאיננו מספרות, ושנמצאים בספר זה: הגוף, היופי, הפחד, האשמה, עבודת האימהות, ההתבגרות האסורה, הכסף.
אני מאמינה שדבר אינו קטן בחייה של אישה. כולנו מורגלות לצמצם את עצמנו ולמחוק את הטיפורים. לכתוב אותם פירושו להסתכל בהם מחדש, לתת את המקום הראוי לקול שלנו, לנקודת המבט שלנו, לגוף, לשושלות הסבתות המושתקות וסיפוריהן.
הספר הזה הוא הניסיון שלי לספר לבנותיי, וגם לעצמי, סיפור חדש.
ד"ר מיה טבת דיין היא משוררת, כלת פרס ראש הממשלה לספרות (2018), מספריה: "אלף שנים לחכות", "ויהי ערב, ויהי תוהו", "לאן שנצוף שם בית", "כדי להסתדר עם המצב".
אז ככה, בכללי אני לא מגדיר את עצמי פמיניסט. קשה לי עם המילה הזאת. מעבר לאיך שא.נשים משתמשים בה - אני חווה אותה כמשהו שמשאיר אותי כגבר בחוץ - גם אם זאת לא הכוונה.
אבל אם נלך רגע מעבר לשמות, שבאמת יכולים לומר משהו שונה לכל אחד מאיתנו, אני לגמרי בעד הומניזם ושיוויון, וממש מכיר בזה שנשים הופלו היסטורית בהמון צורות ועדיין מופלות.
הספר מציג את סיפור הפמיניזם דרך 18 סיפורים שונים, בצורה שמצאתי קלה לקריאה וקולעת (קצר זה טוב! :)), ומעבירה את החוויות בצורה ששופכת אור על נושאים שהרבה אנשים לא מכירים.
אתן דוגמא סיפור קטן שגרם לי לחשוב - על תאי השירותים והמרחב הציבורי בכללי. נושא שיוויוני כאורה, כי הרי יש מספר שווה של תאי שירותים לגברים ולנשים. אבל בעצם לא. כי מכל מיני סיבות ברורות יותר ופחות, נשים מתאפקות 6 דקות בתור לשירותים בעוד שגברים מחכים 11 שניות. אף אחד לא הינדס את זה בכוונה רעה נגד נשים, הביולוגיה משחקת כאן תפקיד. אבל לנו כחברה יש מקום להגיד "רגע, זה לא פייר, זה לא איך שהיינו רוצים להתנהל". וכנראה שבאמת יותר הגון שנקצה יותר תאי שירותים לנשים, ולא מספר שווה.
זאת דוגמא קטנה מתוך שלל דוגמאות פותחות עיניים. אני שמח שקראתי את הספר הזה, שהנגיש לי את הסיפור הזה בצורה שיכולתי להתחבר אליו. תודה @@@ שחשפת אותי אליו, וסליחה שלקח לי כל כך הרבה זמן לפתוח אותו בכלל :)