הבעיה הנהדרת של המילים / יואב בלום
הבה נדמיין את הדרך ה"אולטימטיבית" להעביר סיפור. נגיד שאין לנו שום מגבלות טכנולוגיות. ספר כמו שיועבר בעוד חמש מאות שנה, שש מאות, אלף, לך תדע.
הסופר קם בבוקר, ומחליט שהגיע היום. בחודשים שלפני ישב עם עצמו, חקר, חשב, בנה את העולם שאותו הוא רוצה להעביר. ועכשיו הוא יושב, מניח את ציוד ההקלטה על ראשו, ובמשך שעות ארוכות מדמיין במחשבתו את כל הספר, מראשיתו עד לסופו, בפרטי פרטים, בריכוז רב, חולם בהקיץ את מה שהוא רוצה לספר.
ה"קורא" שלו, יקבל את הסיפור הזה אחר כך, יניח גם הוא את המכשיר המתאים על הקרקפת, ויחווה את הסיפור בדיוק כמו שהסופר רצה לספר אותו, כחוויה עמוקה ואמיתית, כחלום ברור, כמציאות עוטפת ומלאת פרטים.
כמה נהדר, כמה נורא.
ג'ון לוק דיבר, בין השאר, על ההבדל העקרוני שבין המחשבה ללשון. השפה שבה אנו משתמשים להעברות המחשבות והחוויות הפרטיות שלנו (או "האידיאות" בלשונו של לוק) לא פנימית כמותן, אלא פומבית ומשותפת לכולם. כל מחשבה עוברת סוג של הצפנה ופענוח כאשר היא הופכת לתקשורת בין שני אנשים ולעולם לא נוכל באמת לדעת האם הצד שכנגד מבין את מה שאנחנו מנסים לומר לו, את התחושה או הרעיון שאנחנו מנסים להעביר לו, כי המילים תמיד יפריעו בדרך.
זו החולשה הגדולה של הספרות, זה היתרון העצום שלה.
הבחירה של הכותב והסופר במילים כאלו ואחרות מגבילה אותו ברעיון שינסה להעביר. זה מתחיל בשפה עצמה וממשיך במילים עצמן, בפיסול של הטקסט. במה שבוחרים להכניס ובמה שבוחרים להשאיר בחוץ. אולי בעיקר במה שבוחרים להשאיר בחוץ.
היתרון הגדול של טקסט הוא החופש לדמיין. הפגם הבסיסי הזה במהותו, שאומר "אני מעביר לך רק את מה שיש לי לתת לך במילים אבל חלק גדול ממה שאני רוצה לומר ימשיך להדהד הלוך ושוב בתוך ראשי, ומהרגע שתקרא את המילים, המחשבות והרעיונות בו כבר לא יהיו שלי, אלא שלך." ספר טוב לא מעביר לנו תמונת עולם, אלא מאפשר לנו ליצור אחת בעצמנו. זו הסיבה שספרים יכולים חברים טובים כל כך, בעיקר כשאנחנו קטנים, מלאי דימיון, מוכנים עדיין לפתוח את עצמנו לפליאה.
לסרטים יש את היתרון שלהם, למוסיקה את שלה, יתרון הספרות נמצא בנקודה העיוורת שלה, ומנגנון טכנולוגי שמצליח להתגבר על הנקודה הזו, או לצמצם אותה למינימום, הוא מפחיד, כי הוא הופך את הדימיון לפחות רלוונטי, את החוויה הכללית למדויקת ככל האפשר.
אל תתנו לי ספרים שבהם לכל מילה אני יכול לגלות בעצמי את כל הרבדים, שבהם בכל פעם שמוצג מקום אני יכול לקבל תמונה שלו, שבכל משפט שנאמר אני יכול לשמוע את הטון. תשאירו לי משהו. אני לא רוצה פלטפורמה יעילה להפליא, אני רוצה סיפור.