עיירה ליטאית יפהפייה, בין יער לנהר, בעיצומו של קיץ זהוב ורוגע, שהעולם עומד להיחרב בו.
אנשים רגילים חיים את חייהם וחולמים חלומות: מורה מתוסכל שוקד על יצירת המופת שלו וחולם להיות סופר נערץ. מכשפה זקנה מחוללת סביב מזבח לאל פגאני. מנהל הכולבו עושה עסקים טובים ובוגד בסתר באשתו, והיא, מצדה, מתכננת לברוח ממנו ולקחת איתה את הילד המוזר שלהם, זה שעוד לא התחיל ללכת. הרוקח היחיד של העיירה יוצא ליערות ומחפש דבש לשיקויי הפלא שלו, ובאורווה של סוחר הסוסים יושב עלם גבה קומה ויפה תואר ומתייסר באהבות אסורות.
אבל דבר אינו רוגע בקיץ ההוא, שבו קצין אס־אס מקריח וגוץ דוהר על האופנוע שלו מעיר לעיר ומכפר לכפר, מתקרב ללא הרף.
שלושה ימים בקיץ היא כרוניקה מלאת חסד ויופי שובר לב, שנעה בין חיים לחורבן עד לקצהּ הבלתי נמנע.
שלוש שנים עשה יוסי אבני לוי בליטא, בין אנשיה, נופיה וההיסטוריה המוארת והאפלה שלה, שאותה הוא משרטט בסגנונו הפיוטי העז.
יוסי אבני לוי, מחברם של דודה פרהומה לא היתה זונה (עם עובד, 2002), איש ללא צל (כנרת, זמורה, דביר, 2007), שירת החטאים (כנרת, זמורה, דביר, 2010) ועוד, הוא חתן פרס היצירה על שם לוי אשכול. שלושה ימים בקיץ הוא ספרו השמיני.
לפעמים הכל מצליח להתכנס ביחד למשהו שעובד , וזה מה שקורה כאן. למרות שהיה קשה לחשוב שהתיאורים המכושפים, השפה הפיוטית , התיאור הצבעוני של עיירה יהודית שכמו לקוח מאיזו הצגה , שכל אלו וסיפור שואה יכולים לעבוד טוב. אבל זה כן, וזה יפה וכואב.
Three Days in Summer - waiting for the translation The book focuses on the days leading up to the annihilation of a Jewish town in Lithuania during World War II.
הספר ״שלושה ימים בקיץ״ עוסק באופן כללי ביהדות ליטא בשואה, ובפרט בעיירה גילישקיס ותושביה במהלך שלושה ימים בקיץ. הספר זכה בפרס ספיר ולמען האמת - זו הסיבה היחידה שבחרתי לקרוא אותו. העלילה שלו פחות מושכת אותי, והכריכה מעט מוזרה. אבל כמו שלימדו אותי כשהייתי קטן - לא להסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. ובמקרה הזה מדובר בספר משובח שמספר סיפור בצורה שכמוה לא ראיתי כותבים ישראלים מצליחים לעשות. אגיד אף יותר מכך - מכל שלושת השנים האחרונות שקראתי את הרשימה הקצרה של פרס ספיר - זה הספר הטוב ביותר והזוכה המתאים ביותר בעיניי.
אז כאמור הספר עוסק בתושביה של עיירה קטנה בליטא במהלך מלחמת העולם השניה. העיירה מורכבת מאנשים שונים ומגוונים - היהודים, חלקם אנשים פשוטים, חלקם חשובים ועשירים, הליטאים, חלקם פשוטים, חלקם סוגדי אלילים, וחלקם נלחמים עם שדים פנימיים. היהודים והליטאים חיו בשלווה אחד עם השני עד המלחמה. וכעת לעיירה הזו מגיע גרמני אחד עם עוזרו כשלהם מטרה אחת.
מעבר לכך שכתיבתו של אבני-לוי נקייה ויפה, כך גם נקודת המבט שלו והסיפור שאותו הוא מספר. מרגישים כי הוא כותב מאהבת אדם ולא משנאת אויבים. העלילה מפוקחת ומראה כי אין ״טובים״ ו״רעים״ אפילו בנקודה בזמן בה הקיטוב הזה היה הגדול ביותר. אנשים הם יצורים מורכבים. הם שוגים ועושים טעויות, יש לכל אחד מחשבות משלו, ואת הרצונות שלו ולפעמים הם מתנגשים עם רצונות של קהילה. ובסוף אנשים הם גם פשוטים מאוד, יש להם יציאות וכאבים ורצון להצליח. וכל זאת בא לידי ביטוי בנקודות המבט של הדמויות השונות בספר. ולמיטב זכרוני לא קראתי אף סופר ישראלי שמצליח לנתק את עצמו בצורה כל כך טובה מהסיטואציה, ולכתוב באופן הזה.
לדעתי זהו ספר שתיהיה זו טעות לתייג אותו כספר שואה. אבני-לוי כתב רומן על אנשים שבמקרה חלקם יהודים וחלקם לא ובמקרה מתרחש בשואה. אבל בסוף זה אנשים. זהו ספר שצריך להיקרא ולהילמד בבתי הספר, וגם במוסדות ששואפים ללמוד איך לכתוב ספרות טובה. זהו ספר שיגרום לכם עצב, רצון לבכות ולהתחבר לשורשים היהודיים, אך גם יחזיר בכם את האמון בבני האדם ובספרות. בקיצור - לכו לקרוא.
במסווה של עיירה שקטה ורגועה, של חיים נורמליים, של דמויות כל כך אמיתיות שזה מעוור – אנחנו מתוודעים לאחת הזוועות הגדולות של השואה: עיירות שלמות שנמחקו באחת. לא במחנות, לא בתאי גזים, אלא ביריות אל תוך היער, נקברות בקברי אחים אלמוניים, בלי שמות ובלי מצבות.
הספר מוביל אותנו בעדינות אכזרית אל תוך החיים הקטנים שנגדעו – אל הבתים, לשווקים, לסיפורי האהבה הראשונים, לשירים המקומיים, לרגעים הפשוטים של יומיום שנראה כאילו יימשך לנצח. ובתוך כל זה, משתלבות נגיעות של מיתולוגיה ליטאית פגאנית, כאילו כדי לעטוף את כל הכאב הזה במשהו גדול, עתיק, כמעט מיתי.
לקח לי בדיוק שתי שניות להיכנס לעלילה – ולא רציתי לעזוב אותה. הכתיבה של יוסי אבני-לוי לא רק שובה לב — היא לירית, עדינה, שוברת. המילים יפות עד כדי כאב. עד כדי שהן כמעט מתנפצות בין האצבעות כשמחזיקים בהן.
והלב נשבר, כי אנחנו יודעים. יודעים מה יקרה. ויודעים שאין שום דבר שיציל את הדמויות האלה, את החיים האלה. וזה מה שהופך כל חיוך, כל אהבה, כל חלום קטן — לפצע פתוח.
שלושה ימים בקיץ הוא לא עוד ספר על השואה. הוא לא סיפור על מוות – הוא סיפור על חיים. על מה שהיה שם, על מה שנגנז, על מה שלא יסופר לעולם עד הסוף.
ואם להיות הכי כנה – אני לא יודעת איך להסביר מה הספר הזה עשה לי. יש ספרים יפים. יש ספרים כואבים. אבל יש מעט ספרים כמו זה – שנכנסים לך ישר לדם. שאתה לא קורא אותם — אתה חי אותם, אתה מתאבל איתם.
שלושה ימים בקיץ הוא ספר של חמישה כוכבים. הוא ספר של חיים שלמים שהיו ואינם. הוא ספר שיקח מכם משהו — וישאיר לכם משהו אחר במקומו.
לקח לי זמן להכנס לספר ולהבין את הדמויות ואת קו העלילה. יש סקרנות מפרק לפרק, קצת בילבל אותי הפתיח-סיכום שיש בתחילת כל פרק. ספר שואה מהרבה נקודות מבט - של היהודים, של הליטאים, של אלו שהם גם וגם. דמויות מעניינות. ולמרות שלקח זמן להניע, ברגע שסיימתי את הספר התחלתי אותו מחדש - הרגשתי שאני צריכה לתת לו שוב הזדמנות כי פתאום הבנתי למה התכוון הסופר.
אין מילים לתאר עד כמה הספר מדהים . גילוי נאות - 2 דודות שלי נרצחו באחת העיירות בליטא. תמיד סקרן אותי להבין איך שכנים של כמה דורות יכולים לפעול להרג כל היהודים בעיירה. ברור שעדיין לא ממש הבנתי איך זה יכול להיות, אבל התיאור בספר היה ממש אותנטי ומצמרר
בכתיבה לירית ואגדתית, מתוארת לנו המציאות היומיומית בעיירה דמיונית בליטא במהלך מלחמת העולם השנייה. דרך סיפוריהם של האנשים, היהודים והלא יהודים, על מעשיהם ומאוויהם הטובים והלא טובים מוליך אותנו הסופר אל הסוף הידוע מראש. ספר שואה יוצא דופן ועוצמתי, קראתי בנשימה עצורה