זאת היתה אמורה להיות עוד נסיעת עבודה שגרתית, וכל מה שאודי רצה הוא שתסתיים בזמן, כדי שיוכל לחזור ביום חמישי הביתה, לארץ, ולראות את המשחק בטלוויזיה. אבל זה היה לפני שהסתבר לו שקו-טנ-גנט הוא אי טרופי זעיר ומשולש באוקיינוס ההודי וששכחו לתת לו חיסון נגד קדחת. זה היה לפני שהכריחו אותו להסתפר, ולא אמרו לו למה. זה היה לפני שפגש את בתו של מלך האי, בעלת העיניים הכחולות והמלוכסנות, וגילה שהוא יכול לרצות גם דברים אחרים. "שלושה דברים לאי בודד" משלח את אודי, שכיר הי טק מודאג וציני, למסע מריר מתוק, המפגיש אותו, בין השאר, עם מורה קונג פו קשיש ושרירי, צב אחד, מאות אלפי פרפרים נרגשים, ומערכת מחשוב רגישה לקור וחובבת מונטי פייתון. האם יצליח אודי לחזור הביתה בזמן? ללמוד קונג פו ביומיים? לתמרן את תיאורית הכאוס לטובתו? האם יפסיק להראות כל כך מודאג?
תקציר: אודי מגיע לאי-מדינה קטן למכור מערכת מתוחכמת של קבל החלטות למלך האי. הבוס שלו מבקש ממנו להסתפר בקטע לא ברור, והוא פוגש שם את הנסיכה של האי וגם מורה קונג פו זקן. מין ספר שלקחתי על הדרך והפתיע אותי לטובה. הוא כיפי ומשלב מוטיבים של קלישאות יחד לקולאז'. מה שהיה חסר הוא להבין מה בעצם הסיפור מנסה להגיד לי. הקלישאות מושכות תשומת לב לכאן ולכאן, כל פעם משכנעות על מה הסיפור הזה, וכל פעם נזנחות לטובת הרעיון הבא בתור. אז זה מייצר רצף שיש ביכולתו להפתיע, אבל רעיונות טובים ומעניינים נזנחים בדרך. למשל המערכת שאודי בא למכור, מערכת שמסייעת לקבל החלטה, היא עניין נורא מעניין. השיווק שלה הוא מעניין, האופן שהיא עובדת ואיך אנשים משתמשים בה. אבל הפוקוס עובר מהר לתיאור העלילה ולא מתעכבים על זה כמעט. בדיוק כשחשבתי שזה סיפור מדע בדיוני זה בעצם לא מה שמרגיש ממש שלם הוא סיפור של האי עצמו. מי האנשים שחיים בו, מי המלך שלהם, אילו שכונות יש שם, מה המנהגים המקומיים, ואילו סיקרונים יש בו. השם של האי אינו מקרי גם ומוסבר, אבל לא מיד. אין תחושה של "הנה אני אספר לך את כל מה שאת צריכה לדעת על קוטנגנט עכשיו" אלא הקטע מגיע כשהשאלות כבר צצו ומרחפות בראש מחכות להזדמנות. פיסות מידע לגבי האי מגיעות במנות קצובות לאורך הסיפור. בגדול הספר הזכיר לי את הסרטים האלה שפוגשים במקרה תוך כדי זפזופ בטלוויזיה בחו"ל, כשלא מכירים את האווירה בכל ערוץ, ופתאום יש שם קומדיה רומנטית על קונג פו. הפתעה נעימה.
התחלתי לקרוא בלי הרבה ציפיות ונשאבתי פנימה בהנאה. אמנם לא סיפור מתח, ולא עמוק במיוחד במשמעויות שבו, אך העלילה שוטפת, מפתיעה, תוויה בקווים דקיקים של סיפור בדיוני, ומושכת את הקורא לעולם מקומי ומיוחד. אהבתי את המוטיבים החוזרים ואת השנינות, אם כי לעיתים הרגישה קצת מאולצת. ממליץ בחום