הגלגול האחרון הוא סיפור אלגורי מתוחכם, מפתיע ומצמרר שמגלגל את קוראיו מתהומות השאול אל השאיפה האולימפית לשלוט בחיינו, מן השפיות אל השיגעון, מחדרי החקירה משטרה אל מקום שבו הדמיון הוא הדבר הכי מציאותי שיש. ביד אומן יצרה המחברת דמויות מרהיבות ודרמטיות אשר לא נעדר מהן גם חוש הומור מרענן, החשוב כל כך להתמודדות עם נושא מחלות הנפש.
אדווה היא סופרת תל אביבית במחסום כתיבה עם דד ליין להוציא את הספר הבא שלה עוד חודשיים ובן זוג תומך. היא לא מדברת עם אמא שלה אמביקה כבר שנים, מאז שקרה מה שקרה בילדותה. ואז, ביום בהיר אחד, מודיעים לה שאמא שלה נפטרה במפתיע. היא עושה את הדבר שהכי לא בא לה- לרדת לאילת המהבילה, לדירה השנואה של ילדותה ולקתק אותה כדי לחזור לתל אביב. נשמע כמו עוד דרמה משפחתית ממוצעת, נכון? חכו חכו.
מה אהבתי- בניית העולם שבהתחלה קצת בלבלה אותי התבהרה עם הזמן והייתה מעניינת עם בסיס שונה מהבסיס הקלאסי של הפולקלור היהודי, עם גלגול נשמות, עסקאות מילוליות עם השטן ועוד. הכתיבה עצמה לאורך כל הספר הייתה סוחפת והשאירה אותי בספר בלי מאמץ מיוחד. הדמות של אדווה ובפרט ייצוג הפרעת האישיות בתחום בריאות הנפש היה מהטובים שקראתי בעברית, ובהחלט עיגל אותה ונתן לה רבדים שונים תרתי משמע. גם אדם והקשר ביניהם היה מיוחד ויוצא דופן לסיפור כזה. ביצוע ברמה לסיפור של קצת מעל 300 עמודים והעלילה הבלשית שנכנסה לאירוע עוד יותר סקרנה אותי.
מה פחות אהבתי- הרבע הראשון של הספר בלבל אותי. כשניסיתי בהתחלה לחבר בין 2 העלילות המקבילות של גיהנום והעולם שלנו, לקח לי זמן להבין את ההקשרים בין קווי העלילה, ואני מודה שזה הוריד לי מחוויית הקריאה. בנוסף, החלק המיסטי של גלגול נשמות שהיה קריטי בספר הוא מעניין, מחריד והומוריסטי במקביל, אבל לקח לו יותר זמן ממה שציפיתי כדי שיתחבר בצורה מובנת לעלילה המרכזית.
מבחינת דמויות, ציינתי לטובה את אדווה ואדם, אבל יש גם חשיבות למינון. למרות העיסוק בגלגול נשמות, הרגיש לי שהיה כאן יותר מדי עומס דמויות ביחס לעלילה עצמה- ליאורה, רונן, זקלין, ד"ר בלום, אמביקה, יהורם, נווה, השוטרת ואלה רק האנושיים שבהם. ועדיין מדובר בסיפור סוחף, מורכב מבחינת הקסם שלו והגלגולים המיסטיים עם סוף פתוח והרבה אש ועשן. אם יש לכם סבלנות וראש פתוח, שווה לבדוק! הסקירה היא מטעם נבחרת הפולמוסאים עבור תחרות קיפוד
אני כותבת את הסקירה הזו ועדיין מנסה לעשות לעצמי סדר בראש.
"הגלגול האחרון" הוא ללא ספק בין הספרים הכי שונים, מיוחדים ונישתיים שיצא לי לקרוא לאחרונה – וכל זה אפשר להבין רק מזה שאני ורעות ישבנו שעתיים שלמות רק לנתח אותו. אבל יחד עם הגאונות שלו, הוא השאיר אותי עם המון סימני שאלה.
החצי הראשון של הספר היה פשוט מעולה וסחף אותי לחלוטין. הוא הציג רעיון שונה בנוף עם פוטנציאל מטורף, במיוחד בכל הנוגע להיבט התנכ״י. בחצי השני, הדברים התחילו קצת להתבלגן לי. העלילה הפכה למסורבלת ולא לגמרי הבנתי כל כך מי נגד מי. הספר נוגע בהמון נושאים כבדים בבת אחת: דיכאון, חרדה, מאניה-דיפרסיה, דיכאון לפני ואחרי לידה והתאבדות.
מצד אחד, העומס הרגשי הזה גאוני כי הוא מכניס אותנו בול לנקודת המבט של אדווה ולמצב שבו נמצא אדם שמתמודד עם מחלות נפש. הרגשתי שכל האירועים שקרו לאדווה במהלך הספר זה אלו אירועים שהיא חווה במציאות כשהיא בהתקף, והיא מנסה לתת סיבות והסברים למציאות קשה ואנחנו עדים למה שקורה בתוך הראש שלה. מעבר לעומס הנפשי, הספר מתעסק המון בשאלות קשות של מוסר – איפה עובר הגבול, מה נכון ולא נכון בסיטואציות קיצוניות כאלו, וזה בהחלט מעורר מחשבה.
מצד שני, העומס הזה יצר תחושה של "גוש" נושאים, ולא הצלחתי לשים את האצבע על המסר המרכזי. היו אלמנטים שלא תרמו בעיניי, והרבה נושאים שנשארו פתוחים מדי בסוף. אני כן מבינה שיכול להיות שזאת המטרה אבל אני לא מרגישה שזה עבד פה הכי טוב ומה שאני הייתי צריכה בשביל תחושת ״סיפוק״ מהקריאה. הרגשתי שיש יותר מדי סיטואציות והסוף השאיר אותי באוויר, וקצת מותשת מהניסיון להבין מה אמיתי ומה לא במקום להתרכז במסרים של הספר.
בנוסף, הספר משווק לא רק להיבט הפסיכולוגי אלא גם בתור פנטזיה, אבל בעיניי מדובר ברומן פסיכולוגי מובהק. והיה חסר לי איזון בין הפנטזיה לפסיכולוגיה. וגם חשוב לי לציין שהכריכה נראית כמו ספר Young Adult קלאסי וקליל, כשמבחינת התוכן הוא ממש לא כזה. הספר הזה דורש אזהרות טריגר רציניות או שינוי עיצובי, כי הוא פונה לקהל יעד שונה לחלוטין.
לסיכום, זה ממש לא ספר לכל אחד, כי הוא מאוד כבד. אם אתם מחפשים קריאה קלילה או פנטזיה זורמת – זה פחות הכיוון. אבל, אם אתם מחפשים ספר פסיכולוגי עמוק, שונה, כזה שצריך לנתח ולדון עליו כדי להבין אותו – זה הספר בשבילכם. הכתיבה של הסופרת מצוינת ויש כאן גאונות פסיכולוגית, אבל הייתי שמחה לקצת יותר סדר בעלילה ואיזון בין ההיבט הפסיכולוגי לפנטזיה.