היום אחרי שאבא זכה בפרס היה יום מסעיר מאוד ולא מסיבות שמחות. קודם כול אבא היה חייב לגלות בכמה כסף הוא זכה. זו היתה בעיה כי הוא היה צריך לנסוע לתל אביב למפעל הראשי של הטוטו אבל לא היה לו רישיון. לא היתה לו ברירה אלא לספר לאמא. לה היו רישיון ואוטו די מחורבן. בהתחלה אבא סיפר לאמא שהוא זכה בטוטו אבל לא אמר לה שמדובר בפרס הגדול. בגלל שהיא קלטה שהוא לא אמר את כל האמת היא התחילה לשאול אותו שאלות. אבא גמגם קצת וכדי שהיא תרד ממנו התחיל לצעוק עליה ולהגיד שהיא תמיד נגדו, ולא משנה מה הוא עושה, היא מתנהגת כמו אויבת. אמא הבינה ישר שמדובר הפעם במשהו גדול."
נאג'י יחזקאל, צַבָּע ואדם מצחיק, שאוהב לשנוא ובעיקר לנוח, קיווה שחייו ישתנו אחרי הזכייה בפרס הראשון בטוטו. בסוף שנות השמונים הוא פותח ספריית וידיאו בתוך חנות נעליים וקונה למשפחתו דירה, אבל מגלה שלא פשוט לשרוד גם אחרי שהגשים את חלומו.
לוטו, טוטו, קסטות יחזקאל מביא בכנות ובהומור את סיפורם של זוג עולים מעיראק שהקימו משפחה בישראל. עלילותיהם, המתוארות מפי הבת הצעירה, חושפות את קשייהם מול העולם החדש שאליו היגרו ואת ניסיונם הפתלתל לשמור על המרקם המשפחתי.
יערה יעקב מעניקה לקוראים מבט אחר, שלא נראה עד כה בספרות העברית, על הממדים השונים של הפער העדתי בישראל ועל מסגרת משפחתית יוצאת דופן בסביבתה ובולטת בפשטותה.
יערה יעקב, ילידת 1980, כותבת ועורכת ב"ידיעות אחרונות". זהו ספרה הראשון.
הספר מובא מנקודת מבטה של הבת הצעירה במשפחה ממוצא עיראקי, שמונה זוג הורים ושלוש בנות, וחיה בעיירה בפריפריה. לספר שני חלקים. החלק הראשון מתרחש כשהבת בגיל בית ספר יסודי, והחלק השני כשהבת כבר בוגרת, חיה בתל אביב ועובדת כעיתונאית. החלק הראשון כתוב בצורה משעשעת, כאמור מנקודת מבט של ילדה, אבל בפועל התכנים לא פשוטים. אב המשפחה, נאג'י יחזקאל, הוא טיפוס עצלן ומרוכז בעצמו, שחיי המשפחה - קרי אשתו והבנות - רק מפריעים לו. הכול נופל על כתפיה של האם. הבנות מנוכרות אחת לשנייה ולהורים. ההורים צועקים ומכים - התנהגות נפוצה בשנות השמונים. אירוע מכונן קורה למשפחה - האב זוכה בסכום גבוה בטוטו, ובעקבות זאת הם עוברים לדירה גדולה יותר, והאב פותח חנות להשכרת סרטי וידאו. אך נאג'י הוא האויב הכי גדול של עצמו, וההזדמנות שניתנה בדמות הפרס לא מתממשת. בחלק השני, האב כבר מבוגר, בריאותו לא תקינה, והבת מנסה להתקרב מחדש להוריה ולאחיותיה. הכתיבה טובה מאוד ומקורית, והתוכן צובט. אמנם הספר נכתב (בחלקו הראשון לפחות) בנימה הומוריסטית, אבל למעשה הוא עוסק בנושאים שעבורי היו כואבים ולא פשוטים. בשבילי זו לא הייתה קריאה קלילה כמו שציפיתי שזו תהיה, וכפי שניתן היה להתרשם מתקציר הספר.
"טוטו לוטו קסטות יחזקאל" הוא לא ספר שקוראים ועוברים הלאה; הוא ספר שמתנחל בלב ומשאיר בו שריטה של כאב וחמלה.
יערה יעקב טווה פרוזה חשופה ומדממת, שמצליחה לתפוס את המהות החמקמקה של בדידות בתוך משפחה.
הספר מחולק לשניים: החלק הראשון (הילדות): כתוב מנקודת מבטה של ילדה שקופה. זהו תיאור נוקב של כמיהה נואשת לאהבה שנענית בקיר אטום של הזנחה רגשית וחוסר אכפתיות. הכתיבה כאן ישירה ותמימה, שהיא גורמת לקורא לרצות להיכנס אל דפי הספר ופשוט לחבק את הילדה הזו שמשפחתה לא רואים כמה היא נפלאה.
החלק השני (חייה כאשה בוגרת): מול אביה הגוסס מסרטן, היא לא בוחרת בנקמה או בריחוק, אלא בנתינה טוטאלית. זהו החלק הכואב ביותר, אך גם המזכך ביותר- לראות כיצד הילדה שלא קיבלה דבר, הופכת לאישה שנותנת את כל כולה.
זהו ספר מצוין ועצוב עד דמעות. הוא מציב מראה מורכבת מול מושגים כמו "סלחנות" ו"חמלה". יעקב מראה לנו שחמלה היא לא תמיד חולשה, אלא לעיתים כוח הישרדותי אדיר. אני ממש התרגשתי.
ספר כתוב נהדר! אבל סבלתי בזמן הקריאה כי לא סבלתי את האבא. התקרבנות רבה, חוסר אהבה, עצלנות. אבא שכל חייו רצה רק לזכות שוב ושוב בלוטו כי כל מה שהוא רצה זה כסף כדי לשכב במיטה כל היום, לצפות בטלוויזיה , לעשן ולשתות קולה, זהו... אז האבא הזה דווקא זכה, זכה בהרבה אהבה לגמרי בחסד ולא בזכות ולא ידע להעריך את זה אפילו לרגע קצר. הרגשתי עצב בשביל הילדה הבודדה שגדלה בלי אהבה אבל כל כך ידעה לאהוב בעצמה.
This entire review has been hidden because of spoilers.
חיפשתי את החמלה ולא מצאתי. קריאה לא נעימה שמציגה באור מגוחך מהגרים. יכול להיות שאם הייתי נמנית עם העדה הזו זה היה מוכר ואולי היתה איזו הזדהות. לי בעיקר לא היה נעים, מין קרינג' מול הסיפור הזה.