בנימין קמחי, "ביני", הבן של הרב שלמה, הוא תלמיד ישיבת הֶסדר והוא רוצה להתחתן; כמו כולם בישיבה הוא רוצה להתחתן. "לא רצינו זוגיות, לא רצינו אהבה, גם לא דיברנו על מין או על אינטימיות, או על יופי נשי. רק רצינו להתחתן. בית, משפחה, שולחן שבת ואישה נאה ומכוסת ראש שתחכה לנו בחיוך אצילי וצנוע בסוף התפילה בערב שבת ליד בית המדרש". אסתר, אהבתו, נישאת לו, ויחד הם מביאים לעולם שני ילדים. אלא שלביני כמיהה אחרת שהוא מסתיר בלִבו במשך כל השנים. סביבתו, ובה מתי מעט שמתוודעים לסוד, קוראת לה "נטיות הפוכות".
מי שסוכתו נופלת הוא מסעו הכֵּן, הרגיש והחשוף של ביני לעבר השלמה וריפוי. במקומות צפויים ולא צפויים, במפגשים עם גברים ונשים בסביבתו, הוא פותח את ה"מגֵרה" שבנפשו, ומגלה שותפוּת גורל, אומץ ושלמוּת. זהו גם סיפור אהבה בין גבר לאישה, סיפור של קִרבה רוחנית המתקיימת חרף המציאוּת הגוזרת עליהם להיפרד.
ספר נוגע מאוד. קראתי בנשימה עצורה. רציתי לחבק את הדמויות הראשיות כל הזמן. הספר הזה חומל על הדמויות שלו - בפרט אלו שטועות. מציף המון כאב וגם המון תקווה ואהבה תוך הסתכלות חומלת ושקטה על המציאות. הוא פשוט. הרגשתי שלספר יש הרבה אמירות, אבל אף אחת מהן לא חקוקה בסלע - למעשה הוא מנכיח ומאדיר את סימני השאלה. הוא פשוט מספר סיפור, ואני בטוחה שאנשים שונים ייקחו איתם דברים אחרים ממנו. כתוב עם מעט מאוד סימני פיסוק שהם לא נקודה ופסיק - אני מאוד נהנית מהסגנון, לא מתאים לכולם.
״מי שסוכתו נופלת״ של צבי בן מאיר היה ספר שנועד לכישלון אצלי כבר מההתחלה. עם המלצות רבות מחברים קרובים שהעלו את רף הציפיות, חששתי כי אתאכזב. ולרמה מסוימת כך היה. זה לא אומר ש״מי שסוכתו נופלת״ הוא ספר גרוע - להפך. זהו ספר פורץ גבולות ששם במרכז הבמה נקודה כואבת שלא נהוג לדון בה. אבל הוא גם ההוכחה שלא מספיק סיפור חיים מדהים או רעיון חסר תקדים - חשובה גם איכות הכתיבה והידע כיצד להעביר את הסיפור לקוראים.
הסיפור עוסק בביני, חניך לרגלי הציונות הדתית, שהוא בן דמותו של הסופר בן מאיר. לביני יש ״נטיות הפוכות״ (כלומר הוא נמשך לבנים), וכבר בתחילת הסיפור אנחנו מבינים שהוא ואשתו מחליטים להתגרש בעקבות כך. הסיפור חוזר אחורה בזמן לרגעי מפתח בחייו של ביני ובחייהם של הזוג הצעיר, ומביא אולי בפעם הראשונה את נקודת מבטו של גבר הומו בחברת הציונות הדתית בישראל.
בנוגע לעלילה עצמה שהיא בערך גם חייו האמיתיים של הסופר - זהו ללא ספק סיפור קשה ועמוק על ההחלטה ללכת נגד הטבע הפנימי שלך בניסיון להשתלב בחברה. לאורך הספר אנחנו מקבלים הצצה לעולמו הפנימי של ביני ולמחשבותיו. ובמידה מסוימת, כך לפחות הרגיש לי, אנחנו מקבלים הצצה לרציונליות מודחקת - כלומר הדחקה מודעת כדרך התמודדות. ביני מבין שהוא שונה, אבל אינו צולל עמוק למשמעות של הדברים. הרבה יותר פשוט עבורו זה לנסות לחיות חיים ככל אחד בסביבתו תוך מחשבה שהוא יוכל פשוט fake it till he makes it. לכן זה גם לא מפליא שבספר שיש בו כל כך הרבה שאלות בדיאלוגים לא מופיע סימן שאלה אחד. השאלות לא נשאלות עד שזה כבר מאוחר מידי.
אני חושב שנקודת החוזקה של הספר היא ההתבוננות של הסביבה בביני וההשפעה של ההחלטות שלו על הסביבה. כלומר, הרומן מצליח הרבה יותר מן החוץ אל הפנים מאשר מן הפנים אל החוץ. אישתו של ביני שמשורטטת בהרבה עדינות ואהבה היא הדמות המסקרנת ביותר ברומן לטעמי. וכאן בן מאיר עושה עבודה נפלאה. כמו גם בקשרים בין ביני למשפחתו, להוריו ובכלל לכל אדם שנקרה בדרכו.
הסיפור נופל דווקא בדמות הראשית. הרגשתי כי בן מאיר החזיק את עצמו לא לכתוב דברים ״אמיתיים״ מידי שהוא יתחרט עליהם. או לקחת את הסיפור לאיזה קיצון פנימי ששם את הנטיות ההפוכות של ביני מול הפרצוף של הקהל ואומר לו ״זה אני וככה אנשים כמוני מרגישים״. אני חושב שבניסיון לפנות אל המכנה המשותף הרחב ביותר, וברצון לא להיות בוטה מידי על מנת שגם הקהילות הדתיות יוכלו לקרוא את הספר ולהתחבר אליו ברמה מסוימת, שבן מאיר קצת הוריד את העוקץ מהסיפור. וזאת למרות מונולוג מופתי בסוף הסיפור על אמת עצמית מול אנשים אחרים ומול אלוהים שלדעתי היה גאוני ואני בטוח שהוא עוד יצוטט ויאוזכר רבות בעתיד.
אבל אני מודע לעובדה שכל הבעיות שהיו לי אישית עם הספר הן זוטות. ובמבט על - מדובר ביצירה טובה שאני שמח שקיבלה את החשיפה והאהדה הרבה שהיא זכתה לה. היצירה הזו היא אולי הגשר בין העולמות שאנחנו כל כך צריכים בעת הזו, ואני מאוד שמח שהיא נכתבה ושקראתי אותה, ואמליץ גם לכם.
ספר כיפי מאוד, זורם, מעניין, מכניס אותך ממש אל תוך חיים אחרים. אמנם הספר כתוב בלי ציטוטים בדיאלוגים. אין גרשיים כשמישהו מדבר. מבין שאולי יש איזשהו הגיון אומנותי מאחורי זה- אבל זה הרס את חוויית הקריאה, הרס את הרצף ופשוט הרגיש מבולגן ומזלזל.
מי שסוכתו נופלת של צבי בן מאיר הוא ספר שמספר על לבטיו של איש צעיר, נשוי ואב לשניים מן המגזר הדתי, ש"נטיותיו הפוכות". ביני אוהב את אשתו מאד. הוא הלך בתלם כמו רבים מחבריו בישיבה ובסביבה הטבעית שגדל והתחנך בה, אך משהו חסר. בשפה פיוטית ויפה מתאר המספר בספר הזה, שהיה מועמד לפרס ספיר, סיפור גירושיו הכואב מחברתו הטובה ביותר. מומלץ מאד. https://did.li/KRPrl
ביני מספר את הסיפור שלו ושל אסתר ברגישות, אהבה, וחמלה לשניהם ולמסע שהם עוברים. התרגשתי וכאבתי את הכאב של שניהם על מה שלא קרה ולא יכול היה לקרות ביניהם למרות האהבה. ממליצה בחום על הספר הנפלא הזה.
זה ספר יפה, רגיש ומכמיר לב, אבל אני חושבת שציפיתי ליותר. יותר דברים אמיתיים שקורים, ולא רק הגיגים ודיבורים אינסופיים על מה זו משיכה ולמה היא חשובה.
הפרקים שהכי אהבתי הם הפרקים המעטים שבהם ביני מתאר אהבות שהיו לו כלפי בנים - פתאום שם הכל נשמע אותנטי ואמיתי, הראש והלב והגוף מתחברים יחד למכלול אחד עצום ויפהפה. זה כתוב עמוק ומרגש, ומרגיש נכון ומדויק. אבל בכל הפרקים עם אסתר (וגם של ביני עם עצמו), אנחנו כאילו מסתובבים סביב המטרה בלי לפגוע בה. הוא מתבחבש עם הסברים ופלפולים ומאמצים להיות בסדר, התיאורים באמת יפים ונוגעים ללב, אבל הכל מנותק מהליבה - של עצמו, ושל יחסים עם אנשים. אולי התוצאה הלא מספקת הזו מבהירה יותר מכול מה הבעיה בזוגיות של גבר הומו עם אישה, וכנראה גם מה הבעיה בלנסות לכתוב עליה. כמה שזה לא יהיה יפה ומכמיר לב, בסופו של דבר זה עקר ומזויף, ובין השורות הקריאה עוררה בי קצת מועקה, כמו צליל צורם במנגינה נעימה. יש מין אנחת רווחה כשהספר נגמר, ואולי זה בגלל איך שהוא נגמר, באנחת רווחה חרישית מצד כולם.
הייתי שמחה לספר יותר ממשי ומחובר על האהבות של ביני לגברים, למשל לאוריאל - הפרק הכי יפה בספר לדעתי, שלצערי תואר ממש בקווים כלליים, כמו סקיצה (ועדיין הוא יצא הכי יפה). אולי אחרי שפרקנו את המשא הזה של ה"כישלון" להיות "ילד טוב", אפשר להתקדם לספרים כאלה - שמבטאים רגשות אמיתיים חמים ומקרבים, ולא רק דברים עצובים ותוקעים כמו אשמה ואכזבה, שלא מובילים לשום מקום.
העלילה של 'מי שסוכתו נופלת' היא כרוניקה ידועה מראש – בשבילי לא היו שם יותר מידי הפתעות או גילויים, אבל היה שם סיפור מאד נוגע ללב שהרגיש אותנטי ויוצא מהלב – והרי דברים שיוצאים מהלב גם נכנסים אל הלב. כמו כן, הכתיבה של צבי בן מאיר קולחת ויפיפייה – מהסוג המהפנט. הספר של בן מאיר מזכיר לי ספרים מהעבר הרחוק: 'חדרו של ג'יובני' של ג'יימס בלדוין, שכתב עלילות דומות עוד בשנות ה50 של המאה האחרונה. אי אפשר שלא לתהות האם החברה הדתית של היום פשוט בפער של 70 שנים. מכל מקום, אני חושבת ששני הספרים משקפים בצורה עקיפה עד כמה חברה שמרנית יכולה לייסר גם ללא מילים או כתבי אישום. הפחד של גיבור העלילה אינו סביב 'מה יאמרו' אלא הרבה סביב הניסיון לא לאכזב ממקום מאד אמיתי, להאחז בתבנית חיים של אדם שהוא כל כך רצה ל��יות, חיים שהוא כל כך רצה לחיות, שאינם מתאפשרים לו מסיבות שאינן תלויות בו. האם יש להאשים את החברה השמרנית על כך שהנחילה לו את הרצון לחיות חיי משפחה 'נורמטיבית'? אני לא בטוחה שזה הוגן, אך בסופו של דבר יש פה כתב אישום סמוי בכך שמאד ברור שהחברה בה גדל הגיבור איננה נותנת לו אופציה להיות חלק שלם ממנה מבלי להתכחש לעצמו. זאת, הגם שבאף מקום בספר אין אצבע מאשימה. מאידך הקלות הבלתי נסבלת בה הגיבור עוזב את הדת משקפת שבר פנימי אמוני שטופל לכאורה בצורה מאד שיטחית ומאכזבת בספר, היא היא אותו כתב אישום סמוי. המעניין פה – והמשותף לספרו של בלדוין, לביוגרפיה של פרדי מרקיורי, ובן מאיר הוא ששלשת הסיפורים עסקו בגברים שאהבו את נשותיהם אהבת נפש למרות שכלל לא נמשכו אליהן – ועל כך אי אפשר לתלות רק אשמה על החברה. יש פה התלבטות אמיתית שכנראה קשה מאד להבין עבור מי שלא בעצמו מתמודד איתו. אומר שהספר נכתב מנקודת מבט של גבר שמרגיש שבראש ובראשונה מאמלל את אשתו, ובעצם נדרש בסוף לסיים את נישואיו על ידי אשתו. אני לא בטוחה עד כמה אשתו היתה כותבת את עלילת הסיפור באותו אופן –עד כמה התובנה שאי אפשר לחיות ללא תשוקה באמת הגיעה מהאישה ולא מהגבר
I understand that it's an important topic. A taboo. Something we never talk about, and finally, we do. Someone has the courage to start talking about it, to tell a personal story, to tell it as it is. And yet, it just isn't working, at least not for me. With long neverending sentences, which condense the hopes of the narrator, we keep on going with the personal which isn't really personal, but fails to be neither intimate nor universal.
It doesn't catch me. I'm lost between the names of places and people and the idea that people actually care about all those places and routines feels absurd.
I did learn about the life of religious orthodox Jews in Israel, and I always feel I don't know that much about what happening around me, and how this world is completely different than mine.
Yet, I don't know if the author was trying to make me care. About the main character, the narrator, his wife. But honestly, I didn't. It was a chore and I read it all and now I'm free to move on.
So maybe the problem is me. But anyway, I don't particularly recommend this book to anyone who is not a religious LGBTQ person or a person who's going to marry one.
4.5 There are a lot of books\Movies that has the gay tag\ theme which deal with the coming out story line. It makes sense , its one of the biggest things in gay life. Half of these stories are also coming of age stories and the other half most of the stories are of either married men or men in a relationship with a woman that come to terms ( or not ) with the fact they are gay. In that sense this book is more of the same. In most of the books/ movies on the subject we root for the guy to find happiness in his life or some inner peace with himself. In most of these stories the woman is in the background or if present an obstacle, but here Ester , the wife , comes to the front . Bini is still the main character but, there is a big place for Ester and her thoughts and feelings . its part, for me , of what makes this book beautiful.
ממש הייתי זקוקה לספר כזה עכשיו. המחשבות על החיים של ביני בחברה החרדית, שעל יד אחת מחזיקים בערכים שלא מתיישבים עם תפיסת העולם הליברלית שלי, ואף מנוגדים בתכלית לחלק מהאמונות שאני מחזיקה בהן כמובנות מאליהן - מצייגים הוויה טהורה, פשוטה ותמימה שאני כל כך תאווה לה. לקרוא מבלי לפרש שיר אחר שיר של זלדה על ספסל מחוץ לקרוואן, הכרת ארץ ישראל על כל נופיה ומעינותיה הנסתרים, ...
כחלק ממסלול החיים בחברה החרדית, מוקנת שאיפה לחיים ברורים ולמטרה מסוימת, המנקה באיזשהו מקום את החיים מכל המניירות ומתרכזת - בדברים ״החשובים באמת״. וכמה טוב לדעת מהם הדברים החשובים באמת! לקבל עלינו את המשמעות, לחוש סיפוק והנאה מהדברים הקטנים. בסופו של יום, השאיפה לבית טוב, לשולחן שבת ערוך, למפגש מתחת לסוכה - הם מנהגים ארציים שמחברים אותנו בתור יהודים, בצורה הפשוטה ביותר. כמובן, שיש עוד כל כך הרבה מנהגים ומסורות שמייצרים אצלנו את החיבור הזה. אצלי זה עשוי להיות ימי שישי במחנה, רגעים של חיבור כנה בין חברים. ובנוגע לשאיפות עתידיות: חזון של משפחה משלי - קרובה ואוהבת עם צחוק והיכרות אמיתית, שיחות עם חברות עד השעות הקטנות של הלילה, ארוחות חג עם מה שתהיה למשפחה המורחבת. אני מניחה שמהותו של הספר מונחת גם בהשראה שהוא נותן לשאול: מהם אותם מנהגים עבורי? על מה ברצוני לשים דגש? ואיפה אני מוצאת משמעות?
ספר כל כך יפה. העברית בו מיוחדת במיוחד. יש בה מהעגנוניות ומהמקורות הקדושים, ויש בה סתמיות של שיחות יומיומית. הסיפור מספר על הטרגדיה של הגבר ההומו בחברה הדתית, אבל בעצם הוא גם לא פחות מדבר על הפנטזיה - של נשים וגברים - על זוגיות. על הדימוי האידילי של מהי אהבה. הסוכה בסוף נופלת, ואיתה גם החלום על מהי חתונה ומהי ההצגה של הזוגיות שמבחוץ נדמית תמיד כהצגה אמינה.
הרעיון מעניין, אבל וואו, דמות המספר (ביני) היא היצור הכי פסיבי שנתקלתי בו בזמן האחרון, ואשתו אסתר היא לא יותר מאשר סימולקרה של אישה מוצלחת. בנוסף, הכתיבה גולשת פעמים רבות למנייריזם בניסיון מתאמץ לחקות זרם תודעה. היו אמנם רגעים יפים בספר, על אמונה ודת ומשמעות, אבל בסופו של דבר, ולאור כל הסופרלטיבים, ציפיתי ליותר
הספר מתחיל מגירושיהם של אסתר וביני, זוג במגזר הדתי-לאומי, כשביני הוא בעל "נטיות הפוכות", מנקודת ההתחלה הזו הספר חוזר לעבר, הפרטי והזוגי, לתקוות ולמשבר, מציץ לעתיד ומסתיים עמוק בלב. לא ספר קל בכלל אבל כתוב נפלא, מרגש מאוד ובעיקר כל אות ותג בספר דוברת אמת וזה נדיר מאוד. אני חושב שזה הספר הטוב ביותר שקראתי השנה.
התלבטתי לגבי מספר הכוכבים כי איך אפשר לסכם ספר כזה בציון. קיבלתי על הספר המלצות מכמה אנשים שאני מאוד סומכת על טעמם ואכן, זה ספר מיוחד, עדין ורגיש שמכניס את הקורא לעולם שלו מבחינה רגשית וגם אווירתית, לעולם של ביני ואסתר, זוג דתי נשוי ואוהב שמתמודד עם מה שנקרא "נטיות הפוכות" של ביני.
וואו, איזה ספר מהמם. עדין, רגיש, יפהפה ועצוב. כתיבה שחודרת ישר אל הנשמה. הסיפור של ביני ואסתר, ההתמודדות הזאת עם ״נטיות הפוכות״ בעולם דתי לאומי, כתוב בכזאת רגישות, אמת ואהבה, שהרבה זמן לא התרגשתי ככה. מומלץ בחום.
אהבתי מאד. ספר שמספר על סיני שהוא בחור ישיבה שרוצה מה שכל הבחורים בגילו רוצים, להתחתן. רק שתביני יש נטיות הפוכות. הוא לא מסתיר אותן מאשתו המיועדת ומנסה בכל הכוח להתרפא, ולהלחם בזה כי הוא באמת אוהב את אשתו. ספר יפהפה, כתוב מקסים על תהליך, על קשיים, התלבטות הנפש ויסוקים ומצד שני אהבה אמיתית וכנה.