ערב צאתם הוא ניסה לפייס אותה. אבל היא לא התרצתה. "אולי נמאס לי תמיד להיות אחרונה, להמתין," המילים נורו ממנה בכאב, "אתה מדבר רק על שוויון של גברים. מה מקומן של הנשים בקבוצה הזו שלך? ואיך יחיו משפחות עם ילדים בעולם הדמיוני שהקמת?" "זה רק הצעד הראשון, חיותה. את צריכה לחכות, הצעד השני יכלול גם אתכן. גם אותך," אמר יוסף, והושיט ידו ללטפה. "אתה לעולם לא היית מחכה להיות בצעד השני," התריסה חיותה, "וגם אני לא. אינני שונה ממך, יוסף. אינני פחותה ממך רק משום שאני אישה." יוסף הניף את ידיו בייאוש, ויצא מהחדר. הפעם לא הלכה אחריו.
חיותה מגיעה לארץ ישראל בראשית המאה העשרים יחד עם אהובה יוסף, בתקווה לבנות ולהיבנות בה. יערה היא מרצה צעירה להיסטוריה שמנסה למצוא את דרכה באקדמיה. מאה שנים מפרידות בין שתי הנשים, אבל כשיומנה של חיותה בוסל מתגלגל לידיה של יערה, היא מוצאת בו לא רק נושא נהדר למחקר, אלא גם מקור להשראה – היא שואבת כוחות מהחלוצה הצעירה שמשתתפת במאבק על מעמדן של נשים בראשית הציונות; המפגש של חיותה עם תימני כנרת פותח לה נתיב לחיפוש אביה שלה; ובעוד אמה הולכת ודועכת, יערה נסמכת יותר ויותר על דמותה של חיותה כפי שהיא עולה מיומניה: אמיצה, רגישה ונחושה. בדיוק כמוה.
רומן היסטורי המחולק לשני קווי עלילה. האחד - סיפור חייה של החלוצה, אשת החינוך והפעילה הציבורית חיותה בוסל, מוותיקות קיבוץ דגניה, הכולל ציטוטים מיומנה, ספר זיכרונותיה ומכתבים שונים. השני - יערה, מרצה באוניברסיטה, בת לאם יחידנית. האם חולה במחלה קשה, ובעקבות זאת אצל יערה עולות תהיות לגבי זהות אביה, אותו אינה מכירה, ולגבי הניכור של האם ממשפחתה. יערה מקבלת עותק של היומן של חיותה בוסל מתלמידה שלה. כל אחד מהסיפורים מעלה למודעות את היחס לנשים ואת האתגרים שעליהן להתמודד איתם. אין חדש תחת השמש - כאז כך גם היום. הנושא של היחס השוביניסטי והמפלה של החלוצים לחלוצות, וניסיון הדרתן מעבודה חקלאית ו"כליאתן" בעבודות משק בית ושירות של הגברים, הוא נושא שלא ממש מדובר מבחינה היסטורית ויפה שהספר מעלה אותו. גם הסיפור על החלוצים התימנים לא היה לי מוכר והיה מעניין לקרוא עליהם. בפני עצמם, כל אחד מקווי העלילה מעניינים. אבל לתחושתי הקשר ביניהם קצת קלוש והם לא כ"כ מחוברים. כמו כן, הספר היה לי קצר מידי. הייתי שמחה לקרוא עוד על חייה של חיותה ועל פועלה (במקום זה קראתי עליה בוויקיפדיה, אבל כמובן שיש הבדל בחוויה בין לקרוא סיפורת לבין לקרוא עובדות ונתונים היסטוריים). הסיפור עליה נגמר לאחר מותו של בן זוגה, למרות שעשתה עוד דברים רבים לאחר מכן. הרגשתי שהסיפור עליה מתמקד יותר בחייה האישיים ופחות בפעילותה הציבורית, דבר שבעיניי די מקטין את דמותה, וחבל. הקטעים מיומנה מקסימים ממש וזה היה נהדר בעיניי שהסופרת שילבה אותם בספר. בסך הכול ספר מוצלח ומומלץ.
This novel has two intertwined stories. The first, which is also the framing device, is a history lecturer named Ya'ara who is having trouble getting her academic career going and isn't getting a lot of encouragement where she should. Her outlook on life is transformed when she comes into possession of the memoir of a pioneer, Hayuta, one of the founders of Kibbutz Degania which was itself one of the first kibbutzim. Hayuta was a real person and the basics of her fascinating story are real, though augmented by the author. Her life in Israel (then Ottoman Palestine) didn't start on kibbutz and she went through a lot of toil and turmoil on the way there as well as after Degania's founding. One of the more interesting threads of her story is how the early pioneer movement adhered to rigid gender roles about work and how Hayuta struggled against the rigidity and found meaningful work in what she was allowed to do. Hayuta's story interested me enough that I would have liked to hear more of it, in contrast to Ya'ara's story. Ya'ara is a stand-in for the author, as becomes clear in the author's note at the end. I would have liked the book better if the author had simply related her own true story about how the book changed her life - assuming it did. Perhaps she felt the need to fictionalize her story because she had fictionalized Hayuta's to some extent. In any event, I didn't find Ya'ara's story necessary as fiction or particularly interesting, though to some extent it also pursues the theme of gender work roles. I should note that my book group mostly disagreed with me on this point.