שולמית לפיד ודרור משעני קיבצו 16 סיפורים של סופרי מתח שונים. אני חובבת מאוד גדולה של ז'אנר המתח/בלש/מסתורין/פשע מילדות, ולכן קניתי את הספר הזה בציפייה לקריאה מרתקת ולהיכרות עם סופרים שאני פחות מכירה או ששמעתי עליהם וטרם הספקתי לקרוא מיצירותיהם.
הספר מתמקד בז'אנר הסיפורים הקצרים (בניגוד לרומנים) ובסוף כל סיפור יש הערות שנכתבו ע"י משעני.
לצערי הרב, הספר היה אכזבה עבורי. התחרטתי שקניתי במקום לשאול מהספרייה.
אולי היה יותר נכון לקרוא לספר "סיפורים מאת סופרי המתח ששולמית לפיד אוהבת" ולא "סופרי המתח הגדולים בעולם". הספר ממש לא מאוזן מבחינת בחירת הסופרים הכלולים בו, יש רוב של אמריקאים וגם כמה בריטים בודדים. איפה הסופרים הסקנדינבים? (הנינג מנקל למשל, שכתב גם סיפורים קצרים) איפה הסופרים הצרפתיים? (סיפורי ארסן לופן של מוריס לבלאן, לדוגמה) ואיך ייתכן מקבץ כזה בלי סיפור על שרלוק הולמס? על החלק מהסופרים (רוס מקדונלד, אלמור לנארד, מייקל פאלמר) לא שמעתי מעולם כך שהם בוודאי אינם "הגדולים בעולם".
מעבר לזה, הסגנון של רבים מהסיפורים מאוד מאוד דומה ואין ממש גיוון בקריאה. חלק מהסיפורים גם לא ממש מוצלחים או לא מייצגים את הסגנון של הסופר (למשל אצל מייקל קרייטון, ג'ון גרישם) ולא ברור כלל מדוע נבחרו להופיע בקובץ הזה. אם הסגנון של מייקל קרייטון הוא מתח מדעי-טכנולוגי, אז למה נבחר סיפור שלו שסגנונו שונה לחלוטין? (וגם סיפור לא ממש מוצלח או מעניין, יש לציין). או' הנרי הוא סופר שאני מאוד אוהבת, אבל מתח הוא לא ממש הסגנון המוצהר שלו, גם אם כתב כמה סיפורים על פושעים, ולא ברורה הבחירה שלו לקובץ הזה.
ההערות בסוף כל סיפור קצרות ולא מוסיפות מספיק מעבר למשהו שאפשר למצוא לבד בויקיפדיה. הייתי שמחה אם לפחות היה הסבר קצר ופרשנות על הסיפור שבדיוק קראנו, וסקירה יותר עמוקה על הסופר/ת והסגנון.
נתתי שלושה כוכבים כי היו כמה סיפורים שהיו מוצלחים בעיניי, אבל בסך הכול זה הרגיש כמו קובץ שהורכב בצורה לא ברורה וכלאחר יד, ונשען יותר על המוניטין של לפיד ומשעני מאשר על מחשבה ועבודה מעמיקה.