״תאיר לי את הדרך לפני שהחשכה הארורה תכסה גם אותי.״ ˚₊‧꒰ა ♡ ໒꒱ ‧₊˚
✦•┈๑⋅⋯ ⋯⋅๑┈•✦•┈๑⋅⋯ ⋯⋅๑┈•✦•┈๑⋯ ⋯⋅๑┈•✦
התחלתי את הספר בתחושות שונות לחלוטין מאלה שציפיתי להן. בתחילה, הדברים החלו להסתדר, לבנות את עצמם על יסודות מוכרים, ואז—בבום—הכול היטשטש. ולמה? לא הבנתי. ניסיתי לאחוז באמת, אך היא חמקה מבין אצבעותיי, כאילו מעולם לא הייתה שם. ולאט לאט הבנתי—העלילה אינה זו שמיטשטשת. להפך, היא נחשפת. העירום המוחלט שלה צורב, בלתי נסבל. האמת נפרשת בפניי, אך אני כה עמוק בטומאה עד שאיני מסוגל להינתק ממנה. איני רוצה להבחין בין האמת לבדיה, בין הכתם לניקיון, בין החטא לכפרה, אך גופי סירב… עדיין מסרב להאמין ולעכל את הדברים. הוא מתעתע בי כשד המרקד מעל ראשי בשמחה שקיבל גוף חדש לשלוט בו.
בלקולור… אוי, בלקולור. איזה מסע עברנו יחד. נפשך השסועה, הקורעת, הבוערת. עיניים שראו אהבה אך מצאו רק חורבן, נפש שייחלה לאור אך נכנעה לכאוס שבלע אותה בשלמות. רגשותייך אינם רק עזים—הם מוחלטים. בין אם לאור ובין אם לחושך, בין אם לתקווה ובין אם לאבדון. את חיה בעולם שבו השדים סביבך אינם רק סכנה; הם תובעים את דמך, אך את—את נמשכת אל המלאך. את כורעת ברך בתפילה, אך איך תוכלי להאמין במשהו קדוש כל כך, כאשר הטומאה חובקת אותך מכל עבר? דמות יפה, מלאה בכאב, באהבה, בחמלה שממאנת להתפוגג גם כשכל מה שסביבך נשרף.
ברטימאוס… שהאל ישמור אותי ממה שהעברת אותי. השלכת אותי אל תוך סערה שאין ממנה מפלט, ואין לי ברירה אלא להשלימה—לסיים אותה בנפילה חופשית אל הקרקע ולקוות שסופי לא נחתם. תקווה. כמה מופרכת היא התקווה בעולם שאין בו ולו שביב ממנה? איך מחזיקים בה כאשר המציאות עצמה אינה מאפשרת זאת? כיצד שורדים בעולם כל כך מעוות? ברטימאוס, אתה צולל אל התופת, אך מצליח להיטהר בין להבותיה—ואילו בל… מה עליה? האם תיבלע בגיהנום, או שמא תזכה לפרוש כנפיים ולהתעלות אל גן העדן המובטח?
הכתיבה, ניקה. הכתיבה שלך היא… פאקינג… מתנת האלים. קודש הקודשים. היסטוריה חיה ונושמת. כל תיאור, כל משפט, כל רגש—הם פועמים כמו לב פצוע שממשיך לפעום רק משום שאינו יודע איך לעצור. והציטוטים… האל יצילני. כל פסוק במקומו המדויק, כל שורה שזורה בתוך הבשר המדמם של הפרק, כל ציטוט ננעץ בעור כמו להב קר. את פותחת פצעים ואז יוצקת לתוכם מלח. את מכניעה. את שורפת. את משאירה אחרייך אפר ודם. מה את עושה לי, ניקה? אילו ארורים הם הדמעות שירדו מעיניי, ואילו ארורה את על אלו שסחטת ממני. הכאב שאת גורמת לי להרגיש אינו בר שליטה, והרגשות שהותירה בי יצורים אפלים משלי.
*המשך וטרופים בתגובות*
התשוקה… אוי, התשוקה. היא חודרת, מפוררת מכשולים ומוחצת אויבים, אך היא גם ראי שבור. אתה מביט בו, רואה את השתקפותך—עד שהזכוכית מתנפצת לרסיסים וקורעת את עורך. היא משאירה שריטות, מותירה צלקות, מזכירה לך שאין מפלט. גם אם תרצה לברוח מעברך, תישא את העדות הזו על גופך לנצח. סימן לכך שהמכאוב לא תם, שהוא עדיין שם, אורב בצללים, מחכה לרגע הנכון כדי למשוך אותך מטה, אל התהום, אל הריק.
העולם שקם בספר הקודם קורס, אך הכמיהה לעוד מצליחה להקים אותו מחדש. אלא שגם השטן לוקח בכך חלק. לצד כל קדוש עומד חוטא, ולצד כל חטא ניצב הצדק. אין עולם בלעדיהם, הם אחד והשני, נצחיים. הארורים פוסעים בדרך החטא, והקדושים הולכים בדרכו של האור. אך מה אם חוטא משתוקק לגאולה? האם אלוהיו שומע את תחינתו, או שמא מתעלם ממנה כפי שמתעלמים משד שטעם מהגיהנום ועדיין אינו מסופק? האם השמיים באמת טהורים, או שגם בהם הוטבע חטא קדום שהניע אותם להיטהר באש קדושה? ומה אם החטא הגדול מכולם, המזוויע מכל, נולד מתוך קודש? האם גם הצדק הגדול ביותר לא אחראי לחורבן הקשה ביותר?
הדואט מסתיים בצורה שגם המקומות האפלים ביותר בתוכי לא העזו לדמיין. הוא שיחק בי. הוא טשטש כל גבול בין פיכחון להזיה, בין אמת לבדיה. זהו סיוט בהקיץ שאין ממנו יקיצה, אין ממנו מפלט. אני מסיים את המסע הזה בעיוורון, מסרב להאמין. למרות שידעתי היטב שהסופים של ניקה לעולם לא יעניקו לי את האור שבקצה המנהרה, בכל זאת טבעתי. טבעתי עמוק מדי, נסחפתי בחושך, שיוועתי לאוויר, שיוועתי לגאולה שהבטחתי לעצמי—אך הסוף כבר חתום. הגרדום נפל. והנה אני, עומד על שפת התהום, ומבין שאין עוד לאן לברוח.
ניקוד - ★★★★ ★ (5/5)
סמאט - 🌶️🌶️🌶️ 🌶️ 🌶️ (5/5)
﹌﹌﹌﹌﹌﹌﹌﹌﹌
୨⎯ רשימת טריגרים ⎯୧
תגיעו לספר הזה נקיים. הוא טריגרי בוודאות לחלק מהקוראים אבל קראו את התקציר ותוכלו לחשוף חלק מהטריגרים בעצמכם.
﹌﹌﹌﹌﹌﹌﹌﹌﹌
୨⎯ טרופים ⎯୧
-`♡´- שדים
-`♡´- מלאכים
-`♡´- רומן אירוטי
-`♡´- גיבורה חזקה
-`♡´- פנטזיה אפלה
-`♡´- דארק אקאדמי
-`♡´- שונאים לאוהבים
-`♡´- מיתולוגיה יהודית
-`♡´- מיתולוגיה נוצרית
﹌﹌﹌﹌﹌﹌﹌﹌﹌