ישיבת דירקטוריון זה הדבר השנוא עלי בעולם. מנכ"ל שיגיד אחרת, משקר.
אבל לישיבה הזאת אני מגיע כמו טווס. משקף לשקף אני עף על עצמי, חושף את עסקת הענק שסגרתי, מציג את השלכותיה על תוכניות הצמיחה ומתאר את המסלול לאקזיט. אני בעננים. ואז, כשאני בזון של החיים, אחד הדירקטורים מוציא נייר מודפס ומקריא: "אני מבקש בזאת להעלות להצבעה את זימונו של המנכ"ל, רום כרמלי, לשימוע לפני פיטורים".
שאר הדירקטורים מתחמקים מהמבט שלי. אני מבין שכולם בקומבינה.
רום כרמלי הגשים את החלום הישראלי: הסטארט-אפ שהקים במו ידיו גדל לחברה ששווה מיליארדים. קרנות הון סיכון רודפות אחריו, משקיעים עומדים אצלו בתור, מתחרים על ההזדמנות לשבת במשרד היפה שלו ולשתות אספרסו וסודה. אז איך יכול להיות שהוא עומד למצוא את עצמו בחוץ, בלי שקל על הנשמה?
"החודשים עברו, אבל ההייטק נשאר על הקרשים, מלקק את פצעיו. אחרי עשור של בועה, החורף הכלכלי גרם לכולם לעזוב את חוף ההייטק ולחפש את מנת הסם במקומות אחרים."
הספר האהוב עליי שקראתי ב2024.
רענן כהן כתב ספר מבריק על מאחורי הקלעים של תעשיית הסטארט-אפים בישראל. העלילה נבנת לאורך הדפים בקצב מרתק, שלא מתיר לקוראים אלא להיות מסורים לכל עמוד במתח.
הגעתי ללא כל עניין בתעשיית ההייטק ומצאתי את עצמי נשאבת לחלוטין לספר ונפעמת כל פרק מחדש מהרבדים שיש בעולם הזה.
ממליצה בחום לכל קורא, בין אם אתם לא קוראים את הז'אנר ובין אם אתם מעריצים מושבעים, מתעניינים בהייטק או מסתייגים מהתחום. הספר הזה יגרום לכם לחשוב מחדש על איך העולם שלנו באמת עובד.
אחד הספרים היותר מהנים שקראתי בתקופה האחרונה. הסופר מכניס אותך לסיפור חייו בגילו לב מאוד אמיץ נותן השראה על חיו כיזם וכספורטאי על לא מחפש להתייפייף, מדבר תכלס בלי מסננים! אהבתי!
טוב שיש ספר כזה, בתעשייה שבה רוב האנשים לא מדברים על מה עובר עליהם במסע הסטרטאפ. חבל מאוד שהעריכה לא טובה. מישהו היה צריך להגיד לרום, סליחה, לרענן, שהוא לא צריך לספר לקוראים כל פעם שהוא יוצא לעוד ריצה או שותה עוד קפה. מה שעוד פוגם בהנאה של הקורא, לפחות שלי כקורא, היא הקנטרנות והקטנוניות. מילא החשבונות הגדולים שיש לרום עם קרן אינפינטי.... בסדר, זה חלק מהסיפור. אבל החשבונות הקטנים של ללעוג למבטא של אנשים - גם כאן נפקדותו של העורך בולטת מאוד. המקומות החזקים מאוד של הספר הם מעט המקומות שבהן הסופר מצליח להתגבר על האגו ולדבר על מה הוא עשה לא בסדר, למשל לגבי מכירת המניות שלא היתה בחברה הראשונה. אף אחד לא לומד מנסיון של מישהו אחר, אבל פה כהן לפחות נותן לנו הקוראים צ׳אנס.
אתחיל בוידוי - אני מכיר את האנשים עליהם הספר הזה מדבר וזה מחבר אותי רגשית אל הספר באופן הרבה יותר אותנטי.
לגופו של ספר - וזה אחד הספרים הכיפיים והסוחפים שקראתי על עולם ההייטק הישראלי.
זה ספר שמתחיל כמעט כמו פנטזיית סטארטאפ שכולנו מכירים. יזם שבנה חברה ששווה מיליארדים, משקיעים שרודפים אחריו, משרד יפה, אספרסו וסודה, תחושה שהכול סוף סוף קורה. ואז... ברגע אחד כל הסיפור מתהפך. אבל מה שהופך את הספר למעניין הוא לא רק העלילה, אלא האופן שבו הוא מפרק את החלום הזה מבפנים.
כהן כותב על הייטק בלי להתפעל ממנו יותר מדי ובלי לשנוא אותו. הוא מכיר את השפה, את הקצב, את האגו, את החרדה, את הפוזה, את המצגות, את הדירקטוריונים, את ההבטחה ש״רק עוד קצת״ והכול יסתדר. ומתוך ההיכרות הזאת הוא מצליח לכתוב רומן שיש בו גם מתח, גם הומור, גם כאב, וגם ביקורת חכמה על אחד המנועים המרכזיים של התקופה שלנו ושל כל כך הרבה אנשים מסביבנו- הרצון לעוד.
מה שאהבתי במיוחד הוא שהספר לא מסתפק בסיפור של כסף והצלחה. הוא שואל מה קורה לאדם כשהחלום שלו גדל יותר ממנו. מה קורה לחברות, לזוגיות, לאמון, לגוף ולנפש כשכל רגע בחיים נמדד דרך השאלה אם החברה בדרך לאקזיט או להתרסקות. יש כאן סיפור על יזמות, אבל גם על התמכרות להישג, על פומו, על בדידות, ועל המחיר של חיים שבהם שום דבר אף פעם לא באמת מספיק.
Even if some parts are fictional, the rollercoaster the "characters" go through is part of every entrepreneur's life and is portrayed in a really easy-flowing manner.