This biblical-dystopian almost sci-fi book is written as a kind of report to the king of Israel from a historian who lives in the future. In this future, a Third Temple has been built in Jerusalem after Israel conquers much of the region, defeats its enemies, and re-establishes itself as a biblical-style kingdom. Religion, nationalism, and military power all merge into a single ruling force.
The book begins with a blaze of ritual: oil-fed flames in a great menorah, Levites chanting hymns, priests bleeding lambs across the altar. From the first chapter, Jonathan, limping from a childhood blast that shattered his leg, enters his father’s restored Temple and takes on duties both sacred and suffocating.
He speaks of touching salted entrails, of incense curling toward the heavens, of prayers that he hoped would “carry a fragrance acceptable to God.” His life is measured in ceremonies: trumpets at dawn, loaves of holy bread raised like trophies, choirs competing with the noise of bleating animals, the Ark paraded before a populace intoxicated with divine theater.
Again and again, he records moments of private rupture inside the machinery of spectacle, confessing how “my legs nearly strayed from their path” when he inhaled what he believed to be the breath of the Shekhinah. The story is laced with wars beyond the walls, celebrity siblings playing to the masses, and the constant threat of execution if he stumbles during service.
Jonathan grows into a priest because his wound excludes him from battle. He serves in the Temple under his father, both king and priest, while brothers chase power on other stages. Daily labor takes him across the courtyards where guards can kill with a glance, bakers press bread for altars, and herds of lambs tremble before sacrifice. He writes from confinement, explaining to an unseen tribunal why he acted as he did, hoping his “wider account” will justify his choices.
The Temple doubles as a palace of glory and a cage of terror, where each ritual feeds both ecstasy and dread. Battles in Samaria, the recovery of the Ark, the slow collapse of royal authority, and the private hungers of Jonathan’s heart drive the testimony forward.
Every page drips with ritual that intoxicates while choking those within it. A surreal modern edge creeps in, daughters of the king starring in television dramas, while Jonathan dreams of slipping beyond the veil toward forbidden desire.
The book works as an allegory of theocratic obsession, where faith and politics marry into empire and holiness mutates into control. It reminded me of Margaret Atwood’s The Handmaid’s Tale for its severe liturgy and Orwell’s 1984 for its suffocating surveillance.
Yishai Sarid, son of politician Yossi Sarid and author of Limassol and The Memory Monster, threads irony into scripture and builds a work that warns against the intoxication of power draped in sacred robes, and wondering if the breath behind the curtain belongs to God or to madness. Religious ecstasy and political conquest fused together lead to an empire of sacrifice, surveillance, and cruelty.
עתיד מדומיין אך מציאותי עד כדי צמרמורת, שבו ירושלים הופכת למרכזה של ממלכה חדשה, לאחר הקמתו של בית המקדש השלישי. העלילה מסופרת כעדות אישית של יונתן, בנו הצולע של המלך־כהן יהואז, שמספר את סיפורו מתוך כלאו. דרך מבטו המתפכח, אנו נחשפים לעולם שבו פולחן דתי, מלחמות וכוח פוליטי מתמזגים למציאות מבעיתה.
יונתן עצמו נפצע בילדותו בפיצוץ שהותיר אותו פגוע בגופו, באיבריו המוצנעים, ולכן לא השתלב במסלול הלחימה כמו אחיו. במקום זאת, באופן די תמוה, נשלח לשירות במקדש, ושם הפך עד יומיומי לטקסי קורבן שותתי דם, למנורת זהב שדולקת בלי הפסק, לצאן שנשחט תדיר, לשירת הלווים וללחם הפנים שמובא בכל שבת. לצד תחושת ההדר, מתוארת חוויה של אימה ומחנק, במיוחד בנגיעותיו בפרוכת שמאחוריה הוא מרגיש את נשימת האלוהות, חוויה אסורה אשר מושכת אותו בעוז לעבר הנסתר והנשגב.
הסיפור גולל את נצחונות הממלכה, כיבושיה והאדרת מנהיגיה, אך גם את ההרס, הדיכוי והמחיר האישי שלהם. אביו של יונתן מתואר כשליט־כהן חזק, אחיו הופכים לגיבורים שנופלים בשדות הקרב או עולים לגדולה, ואחותו נהפכת לדמות תקשורתית. יונתן עצמו נותר בתוך המקדש, מתבונן ומספר, קול מתוודה שמציע תמונה שבה חזון דתי־לאומי הופך לחוויה של זוועה וגדולה גם יחד. הספר כולו מהווה אלגוריה חריפה על חיבור מסוכן בין דת לפוליטיקה, ועל השחיקה המוסרית שמתרחשת כאשר חלום גאולה מוחלט הופך למציאות של דם וקורבנות.
מעניין, מצמרר ומעורר תהייה, הספר מומלץ על אף ההטייה המצופה למורשתו הפוליטית של המחבר. ישנן מספיק דמויות של נבחרי עמנו כיום שעתיד כזה המתואר כאן נראה יישים ואמין לחלוטין, אם כי חייב אני לומר, שישנן אופציות ותיתכנה אפשרויות, אפילו משיחיות, שמנבאות עתיד שונה לחלוטין. בהחלט טקסט מלבה מחשבה ומומלץ מאוד.
"... (סו) ההמונים נהרו אל ההר משעות הבוקר. אחד־אחד עברו בשערים, שבב היהדות זיהה אותם, מכונות השיקוף בדקו שאינם נושאים נשק. ברחבה הגדולה שסביב המשכן התארגנו חיילים למסדר הניצחון. משאיות צבאיות פרקו ציוד. הערב יופיע אבא סוף־סוף בפני הקהל, לאחר הסתגרות ארוכה, וההמונים ציפו לכך בכיליון עיניים. הזעקנו שתי משפחות גדולות של כוהנים מירושלים לסייע במלאכה הרבה הצפויה לנו. שני אילים, שלושה פרים וחמישה טלאים, לא פחות, יועלו על המזבח בתוך שעה אחת לכבוד הניצחון. החדשות הטובות מהחזית נפוצו בארץ, המסכים מלאו בהן. הקריינים הודיעו בפנים נלהבים שניצחנו במערכה ניצחון מוחץ ושמימיו הזכים של נהר הירמוך כבר משקים את שדותינו. איש לא ידע כמה חיילים נהרגו במערכה, מספר האבדות נותר חסוי לפי שעה, אבל הכול קיוו שעכשיו תיפסק שפיכות הדמים. בשש לפנות ערב התחילו תופי התזמורת הצבאית לתופף בקצב אחיד. ברחבה החיצונית של ההר נבנתה במה גדולה, אשר לפניה יעבור המצעד. לקיש התהלך בינינו, הכיפה מהודקת ברישול לשערו הדליל ואצבעותיו מחטטות באוזניו בעצבנות. ידעתי שאנשיו מסתובבים בקהל ובולשים אחר כל סימן חשוד. רבבות נדחסו אל השערים, מהרמקולים בקעה נגינת "כל העולם כולו גשר צר מאוד"; משאית צבאית חריגה בגודלה העצום, שאחוריה כוסו ביריעת ברזנט, המתינה בקצה הרחבה מוקפת חיילים חמושים. לפני השקיעה עלו הנכבדים אל הבמה: אלופי הצבא, שרי הממשלה, אחריהם אחי יואל בבגדי הכהונה ואחי דוד, זוהר במדי שר הצבא; הוא נופף לקהל וזכה לתשואות רמות ולשאגות של תמיכה. הלמות התופים התגברה, החצוצרות הריעו, ואחרון עלה לבמה אבא מוקף שומרים, רזה ופניו מסוגפים, עוטה גלימת ארגמן מלכותית ותחתיה חליפה מחויטת בצבע חאקי ..."