אני מאד אוהב סיפורים המערבים אלמנטים של מסע בזמן, אבל במקרה של הספר הזה לא ממש הבנתי מה הקשר. איך הם הגיעו, למה הגיעו, מה הקשר לחמשירים נבואיים? יש לכאורה ארבע דמויות ראשיות, אבל שתיים מהן הן קריטקורה חד-ממדית (המספר מתייחס אליהן כאל פייס ומיסטר T מצוות לעניין) שלא ממש אכפת מהרגשות שלהם (ניתקו אותן מעולמן, משפחותיהם וקרוביהם) או שהן מתפתחות בצורה כל שהיא. ישנה דמות השוטרת משנות השמונים, שמניעה את העלילה במשך שני-שליש מהספר, עד שפותרים את התעלומה שלה, ואז הופכת למכונת קלישאות וחזרה על 'דוגרי' (חייתי בשנות השמונים ואני כמעט בטוח שלפחות בחלק מהמקרים השימוש במילה הוא לא במקום). וישנו הגיבור הראשי שלא התחברתי אליו. במילה אחת משעמם. הוא לא מביע רגשות חזקים (למרות טלטלות), מקבל באופן כמעט אפטי את מה שמתרחש סביבו. הספר זרם במהירות, עלילה בלשית לינארית. פה ושם יש הברקות מילוליות ואיזכורי פופ (בעיקר לשנות השמונים) חביבים.
וכן, יש דבר כזה רחוב מוכרי הסיגריות בבת ים, אני עובד שם!
{2.5 מעגל למטה} כוונה טובה חוצה את המסלול, אולי תוביל – אך לא תמיד לפתרון מועיל, יש פתילים בעולם שנשכחו בארון, חלק מהסיפור לא זכה להיגיון, ונשאר באפילה, די מבולבל.
היו חוטים שממש לא צריך, והיו אחרים שהמדע מהם הרחיק, נשארו בעלי צל, שאלות פתוחות, הפרטים ברקע, הסוף אינו ברור, ולפעמים רק צל עובר על דף ריק.
העולם אני אוהב כלליות פנימית, פותר תעלומות אך דורש עקביות, כמה חבל כשאין מסגרת ברורה, הספר קומל, כל התעלומה נשארה, והסיפור חוטא ללא שלמות אמיתית.
יש רגעים בהם המלך עירום, אך לעיתים דווקא הסופר הופך לאדום, העלילה נחשפת, מתנגנת בלי עטיפה, וזה הכוח – ליצור בלי מסכה, לספר אמת, גם אם בסוף נשאר יתום.
סיבוב הזמן לא תמיד חותם, פתרונות נסתרים, סיפורים פעם ופעם, היוצר משתף כשהתמונה לא שלמה, חולף ברוח, מלטש רק מה שבנשמה, ולפעמים הוא והקורא רוכבים יחד לבדם.