What do you think?
Rate this book
בשדות פלשת 1948: יומן קרבי
...
תולדותיו של ספר זה מייוחדות הן, ואולי כדאי לספר איך נולד, כדי להבטיח מראש את סלחנותו של הקורא.
כאשר התגייסתי לגדודי-ההגנה, עם פרוץ המילחמה, עבדתי בעיתון כלכלי קטן. העברתי את העבודה לידיד, שהשתתף גם במערכת עיתון־ הערב החדש של הארץ, שנקרא יום-יום.
"אולי תשלח לנו מפעם לפעם רשימות מן הצבא ?" הציע לי. הסכמתי.
וכך, מאז היום הראשון של גיוסי, כתבתי רשימות. ממחנה הטירונות, מן הבסיס הקרבי, בין קרב לקרב, ולפעמים גם בתוך הקרב עצמו.
הדבר הפך כפייתי. פרקתי בכתיבה את רגשותי, את חוויותי, את אכזבותי. הבעתי רגעים של שיכרון הניצחון ושל ייאוש. הדבר הפך לי לצורך.
כתבתי בכל התנוחות האפשרויות. את שיר השועלים כתבתי בעמידה, לאור פנס של ג'יפ. את תיאור קרב עיבדיס כתבתי בשכיבה, תחת עץ בפרדס, בהמתנה להפצצה של ספיטפיירים מצריים. את תיאור פציעתי כתבתי במיטה של בית חולים, בין התקפות כאבים. אף פעם אחת לא הייתי לבדי. חייתי ביחידה, 24 שעות ביממה. שיחות החברים, הבדיחות והרטינה, שימשו מוסיקת הרקע לכל מילה שכתבתי. לכן מביעים הדברים את רוח היחידה כפי שהיתה בכל רגע, מבלי שהייתי מודע לכך. זהו ההבדל בין דברים הנכתבים על-ידי חייל מן השורה, החי ונושם את רוח היחידה, ובין כתב צבאי היורד אל היחידה, משתדל להתרשם ממנה וממשיך בדרכו.
במשך הזמן נודע ברחבי הגדוד והחטיבה ש"אורי כותב", כשם שנודע ש"דני מנגן באקורדיון" וש"מוישה נוהג כמו משוגע". ביחידה קרבית לומד כל אחד להשלים עם השיגיונות של רעהו, ולקבלם כמות שהם. הכתיבה היתה השיגיון - ובעיני רבים בוודאי השיגעון - שלי. "אורי, כתוב !" תבעו ממני חברים, כשהתרגזו על משהו בחזית או בעורף. "היי, הנה הסופר !" צעקו אנשי חי"ר מייוזעים, בליגלוג טוב-לב, כשחלפתי על פניהם בג'יפ השועלים. כשחזרו הביתה לחופשה ונשאלו מה קורה להם, היו אומרים להורים ולחברות: "תקראו את הרשימות של אורי אבנרי ביום-יום, ותדעו היכן אני." לאחר מכן, כשרבים מהורים אלה קיבלו הודעות על נפילת בניהם, פנו אלי וביקשוני לספר מה אירע ליקיריהם.
למפקדים היה יחס דו-ערכי לכתיבה זו. לעיתים התרגזו, לעיתים עצמו עין, לעיתים אסרו ואיימו, לעיתים עודדו. צ'רה (לאחר מכן רב-אלוף צבי צור) שלף אותי פעם משוחה בסוואפיר (כיום שפיר), השאיל לי תת-מקלע טומי מרשים ושלח אותי העירה, כדי להכריח את העיתונים לפרסם מאמר שלי, שבו מחיתי על הכתבות שייחסו למשה דיין את הקרבות שלנו. אחרי שנאסרה עלי הכתיבה, שלח לי מפקד החטיבה שימעון אבידן פתק ברכה על מאמר שפירסמתי נגד פולחן האלילים שנערך לטנקים של יצחק שדה.
צורת זו של כתיבה העניקה לספר תכונה אחת, שלא מצאתיה בספרים דומים בעולם.
ספר רגיל, הנכתב אחרי מילחמה (כמו ספרי הצד השני של המטבע) מביע מצב-רוח אחד - זה של הכותב בשעת כתיבתו. אך בשדות פלשת נכתב במשך שנה שלמה, שנה שבה השתנו מצבי הרוח שלנו מן הקצה אל הקצה, מן העליזות הצוהלת של הימים הראשונים, ועד לדיכאון התהומי של הימים האחרונים, עת היו יחידותינו מרוסקות, ומיטב חברינו עברו לבתי הקברות ולבתי החולים.
ספר זה אינו רק תיאור של מאורעות. זהו גם תיאור של מצב רוח, מצב רוחו של דור שלם שהתבגר במילחמה.
כתבתי את הדברים בעיצומם של המאורעות, לעיתים בכל יום, לעיתים כמה פעמים ביום, לעיתים אחרי הפסקה של שבוע, שהיה כה גדוש קרבות עד שלא יכולתי לנגוע בעיפרון.
איך הגיעו הדברים לתל־אביב ? בעיני, זהו אחד הפלאים. תחבתי כמה עמודים לתוך כיסו של חבר שקיבל חופשה של כמה שעות ; עצרתי נהג תחמושת בכביש ומסרתי לו מעטפה; זרקתי חבילה על שולחן המזכירות של קיבוץ שבו עברנו. והנה, מבין עשרות רבות של חבילות כאלה, במשך חודשים רבים, לא אבדה אף אחת.
בתום המילחמה, כשהייתי בחופשה של החלמה, הציע לי מישהו לאסוף את הרשימות שפורסמו, לחבר להן דברי קישור ולפרסמן כספר. עשיתי כן, מבלי לשנות אף מילה אחת. כמה הוצאות ספרים דחו את התוצר המוגמר בבוז. אך כשהופיע הספר, ביוני 1949, כבש במהרה שיא ללא תקדים עד אז: תוך שנה נמכרו עשר מהדורות בכריכה עבה. זקפתי הצלחה זו לזכות כולנו, כל הלוחמים שחוללו את המעשים המתוארים בספר, והשתמשתי בהכנסה לרכישת העולם הזה, שבו ביקשתי להמשיך במאבק למען הערכים שנוצרו ביחידה.
...
אורי אבנרי
ספטמבר 1975
*
תולדותיו של ספר זה מייוחדות הן, ואולי כדאי לספר איך נולד, כדי להבטיח מראש את סלחנותו של הקורא.
כאשר התגייסתי לגדודי-ההגנה, עם פרוץ המילחמה, עבדתי בעיתון כלכלי קטן. העברתי את העבודה לידיד, שהשתתף גם במערכת עיתון־ הערב החדש של הארץ, שנקרא יום-יום.
"אולי תשלח לנו מפעם לפעם רשימות מן הצבא ?" הציע לי. הסכמתי.
וכך, מאז היום הראשון של גיוסי, כתבתי רשימות. ממחנה הטירונות, מן הבסיס הקרבי, בין קרב לקרב, ולפעמים גם בתוך הקרב עצמו.
הדבר הפך כפייתי. פרקתי בכתיבה את רגשותי, את חוויותי, את אכזבותי. הבעתי רגעים של שיכרון הניצחון ושל ייאוש. הדבר הפך לי לצורך.
כתבתי בכל התנוחות האפשרויות. את שיר השועלים כתבתי בעמידה, לאור פנס של ג'יפ. את תיאור קרב עיבדיס כתבתי בשכיבה, תחת עץ בפרדס, בהמתנה להפצצה של ספיטפיירים מצריים. את תיאור פציעתי כתבתי במיטה של בית חולים, בין התקפות כאבים. אף פעם אחת לא הייתי לבדי. חייתי ביחידה, 24 שעות ביממה. שיחות החברים, הבדיחות והרטינה, שימשו מוסיקת הרקע לכל מילה שכתבתי. לכן מביעים הדברים את רוח היחידה כפי שהיתה בכל רגע, מבלי שהייתי מודע לכך. זהו ההבדל בין דברים הנכתבים על-ידי חייל מן השורה, החי ונושם את רוח היחידה, ובין כתב צבאי היורד אל היחידה, משתדל להתרשם ממנה וממשיך בדרכו.
במשך הזמן נודע ברחבי הגדוד והחטיבה ש"אורי כותב", כשם שנודע ש"דני מנגן באקורדיון" וש"מוישה נוהג כמו משוגע". ביחידה קרבית לומד כל אחד להשלים עם השיגיונות של רעהו, ולקבלם כמות שהם. הכתיבה היתה השיגיון - ובעיני רבים בוודאי השיגעון - שלי. "אורי, כתוב !" תבעו ממני חברים, כשהתרגזו על משהו בחזית או בעורף. "היי, הנה הסופר !" צעקו אנשי חי"ר מייוזעים, בליגלוג טוב-לב, כשחלפתי על פניהם בג'יפ השועלים. כשחזרו הביתה לחופשה ונשאלו מה קורה להם, היו אומרים להורים ולחברות: "תקראו את הרשימות של אורי אבנרי ביום-יום, ותדעו היכן אני." לאחר מכן, כשרבים מהורים אלה קיבלו הודעות על נפילת בניהם, פנו אלי וביקשוני לספר מה אירע ליקיריהם.
למפקדים היה יחס דו-ערכי לכתיבה זו. לעיתים התרגזו, לעיתים עצמו עין, לעיתים אסרו ואיימו, לעיתים עודדו. צ'רה (לאחר מכן רב-אלוף צבי צור) שלף אותי פעם משוחה בסוואפיר (כיום שפיר), השאיל לי תת-מקלע טומי מרשים ושלח אותי העירה, כדי להכריח את העיתונים לפרסם מאמר שלי, שבו מחיתי על הכתבות שייחסו למשה דיין את הקרבות שלנו. אחרי שנאסרה עלי הכתיבה, שלח לי מפקד החטיבה שימעון אבידן פתק ברכה על מאמר שפירסמתי נגד פולחן האלילים שנערך לטנקים של יצחק שדה.
צורת זו של כתיבה העניקה לספר תכונה אחת, שלא מצאתיה בספרים דומים בעולם.
ספר רגיל, הנכתב אחרי מילחמה (כמו ספרי הצד השני של המטבע) מביע מצב-רוח אחד - זה של הכותב בשעת כתיבתו. אך בשדות פלשת נכתב במשך שנה שלמה, שנה שבה השתנו מצבי הרוח שלנו מן הקצה אל הקצה, מן העליזות הצוהלת של הימים הראשונים, ועד לדיכאון התהומי של הימים האחרונים, עת היו יחידותינו מרוסקות, ומיטב חברינו עברו לבתי הקברות ולבתי החולים.
ספר זה אינו רק תיאור של מאורעות. זהו גם תיאור של מצב רוח, מצב רוחו של דור שלם שהתבגר במילחמה.
כתבתי את הדברים בעיצומם של המאורעות, לעיתים בכל יום, לעיתים כמה פעמים ביום, לעיתים אחרי הפסקה של שבוע, שהיה כה גדוש קרבות עד שלא יכולתי לנגוע בעיפרון.
איך הגיעו הדברים לתל־אביב ? בעיני, זהו אחד הפלאים. תחבתי כמה עמודים לתוך כיסו של חבר שקיבל חופשה של כמה שעות ; עצרתי נהג תחמושת בכביש ומסרתי לו מעטפה; זרקתי חבילה על שולחן המזכירות של קיבוץ שבו עברנו. והנה, מבין עשרות רבות של חבילות כאלה, במשך חודשים רבים, לא אבדה אף אחת.
בתום המילחמה, כשהייתי בחופשה של החלמה, הציע לי מישהו לאסוף את הרשימות שפורסמו, לחבר להן דברי קישור ולפרסמן כספר. עשיתי כן, מבלי לשנות אף מילה אחת. כמה הוצאות ספרים דחו את התוצר המוגמר בבוז. אך כשהופיע הספר, ביוני 1949, כבש במהרה שיא ללא תקדים עד אז: תוך שנה נמכרו עשר מהדורות בכריכה עבה. זקפתי הצלחה זו לזכות כולנו, כל הלוחמים שחוללו את המעשים המתוארים בספר, והשתמשתי בהכנסה לרכישת העולם הזה, שבו ביקשתי להמשיך במאבק למען הערכים שנוצרו ביחידה.
...
אורי אבנרי
ספטמבר 1975
*
348 pages, Hardcover
First published June 15, 1949
7 people want to read
About the author
Uri Avnery
34 books18 followersUri Avnery (Hebrew: אורי אבנרי, also transliterated Uri Avneri, born 10 September 1923) is an Israeli writer and founder of the Gush Shalom peace movement. Often refered to as the (grand-)father of the Israeli Left.
A member of the Irgun as a teenager, Avnery sat in the Knesset from 1965–74 and 1979–81. He was also the owner of HaOlam HaZeh, an Israeli news magazine, from 1950 until it closed in 1993.
He is famous for crossing the lines during the Siege of Beirut to meet Yassir Arafat on 3 July 1982, the first time the Palestinian leader ever met with an Israeli. Avnery is the author of several books about the Israeli-Palestinian conflict, including 1948: A Soldier’s Tale, the Bloody Road to Jerusalem (2008); Israel’s Vicious Circle (2008); and My Friend, the Enemy (1986).
A member of the Irgun as a teenager, Avnery sat in the Knesset from 1965–74 and 1979–81. He was also the owner of HaOlam HaZeh, an Israeli news magazine, from 1950 until it closed in 1993.
He is famous for crossing the lines during the Siege of Beirut to meet Yassir Arafat on 3 July 1982, the first time the Palestinian leader ever met with an Israeli. Avnery is the author of several books about the Israeli-Palestinian conflict, including 1948: A Soldier’s Tale, the Bloody Road to Jerusalem (2008); Israel’s Vicious Circle (2008); and My Friend, the Enemy (1986).
Ratings & Reviews
Friends & Following
Create a free account to discover what your friends think of this book!
Community Reviews
Displaying 1 of 1 review
May 1, 2025
נהניתי מאוד לקרוא את הספר והתרשמתי עמוקות מהאידיאלים של הסופר.
אני לא חייל קרבי ואיני יכול לשפוט אם באמת כל/רוב מי שחווה את זוועות המלחמה נעשה שונא מלחמות ושוחר שלום.
הספר היה להיט ענק עם פרסומו קרוב לאחר מלחמת העצמאות.
בעקבות הצלחתו, וכדי לאזן את התמונה, נכתב
הצד השני של המטבע
שהוחרם ואפקטיבית נגנז.
ומאז היה אורי אבנרי "שמאלן יפה נפש להכעיס" שרוב הצבור אהב לשנוא.
הפסד של כולנו.
אני לא חייל קרבי ואיני יכול לשפוט אם באמת כל/רוב מי שחווה את זוועות המלחמה נעשה שונא מלחמות ושוחר שלום.
הספר היה להיט ענק עם פרסומו קרוב לאחר מלחמת העצמאות.
בעקבות הצלחתו, וכדי לאזן את התמונה, נכתב
הצד השני של המטבע
שהוחרם ואפקטיבית נגנז.
ומאז היה אורי אבנרי "שמאלן יפה נפש להכעיס" שרוב הצבור אהב לשנוא.
הפסד של כולנו.
Displaying 1 of 1 review