חיי מדף

by Noa Yedlin, נעה ידלין

סגן עורך המוסף הספרותי נעלם ביום ראשון לפנות ערב ומשאיר הכול מאחור: את תחרות הסיפורים השנתית של המוסף, זו שהוא בעצמו זכה בה פעם, ואחריה לא כתב עוד כלום; את הפרויקט המיוחד על גרא יזרעאלי, הסופר המצליח, שאף פרס אינו מספיק לו; את רותי, מדריכת קבוצות ההרזיה, שבזה בסתר לבה לשמנים, משקרת ללא הרף ומנסה לכתוב סיפור לתחרות; את עיסאם, שותפו לקבוצה הפוליטית, שקץ בדו־קיום ומת לעזוב; את אלעזר, עורך המוסף הספרותי, שמנסה להיזכר באהבתו לאשתו; ואת דגנית המגיהה, שנובלה פרי עטה, "נבולה", נמכרה ב־124 עותקים עד כה. חיי מדף הוא קומדיית נימוסים שנונה ומקורית, המשרטטת דיוקן מדויק וחסר רחמים של עולם הספרות הישראלי, ודרכו גם של התרבות העכשווית בכלל: על הנפוחים ועל סרי הטעם, על חסרי העומק ועל נעדרי המוסר, על האומללים בעלי התהילה ועל האומללים שמנסים לזכות בה. זוהי סאטירה רווית הומור נשכני, המעניקה הצצה מרתקת, רבת־תבונה ומעוררת מחשבה אל נבכיו של עולם העשוי מילים, שבו כל מי שאינו כותב, מייחל לכתוב. ספרה הקודם של נעה ידלין, אסופת הטורים שאלות קשות לאללה - אתם שואלים, אלוהים משיב, ראה אור בהוצאת חרגול בשנת 2005.

302 pages, Paperback

First published January 1, 2010

About the author

Noa Yedlin is an Israeli author, the recipient of the Sapir Prize (the Israeli Man Booker) and the Prime Minister's Literature Award and author of the bestselling House Arrest, Stockholm, People Like Us and The Wrong Book. Yedlin was named by Haaretz Magazine one of "66 Israeli Women You Should Know".
Yedlin is also the creator of a two-season TV series based on her bestselling novel Stockholm (the Israeli Best Mini-Series TV Award). A German remake of the series (You Don't Die Among Friends) won Best Scripted Format at 2021 International Format Awards and Best European Series at La Rochelle Festival De La Fiction 2021. The series has been re-made by SVT Sweden (broadcast: Christmas 2022). Her bestselling novel People Like Us is currently being developed into a series in Israel. A stage adaption of House Arrest is now playing at Beit Lessin Theater in Tel Aviv.

Reviews

[Siv30 · Rating 2 out of 5]

ספר די מעאפן שלא אהבתי למרות שהיו בו ניצוצות. אם רק היה עורך שעוצר את הפיאסקו הזה: שלשלת מילולית, רוויית תיאורים מיותרים.

הספר מספר את סיפורו של און, סגן העורך, שנעלם, דרך עינהן של דמויות המשתתפות בתחרות סיפור קצר.

באמצעות זוויות הראיה השונות עולים וצפים אירועים מעולם הספרות והעתונות רק שהספר כתוב כל כך מעצבן במלל אינסופי ששוטף ומטביע את הקורא. דרך הסיפורים השונים הקורא לומד גם על הדמויות השונות, על השאיפות והחלומות שלהן. על הכשלים והמעידות בדרך. ועל האינטראקציה שלהן עם הדמות הנעלמת שלמעשה נוכחת הרבה יותר מהן.

ריבוי הזוויות, כמו השטף המילולי, לא מיטיב עם הספר ובמיוחד שלא כולן מעניינות.

גם הקפיצות בקווי הזמן של העלילה ובזוויות המבט לא תורמות וחשבתי לנטוש כבר ב 60 אחוז מהספר אבל קראתי עד הסוף.

2 קווים עלילתיים מחבר ולכאורה אמורים להפוך את הסיפור לקוהרנטי: תחרות הסיפור הקצר וההיערכות של הדמויות להגשת הסיפור, תהליך הכתיבה שלו והלבטים לאחר שהוגש. וסמי תעלומה אותה מנסה לפתור דגנית, העורכת הלשונית, לאן נעלם און. לא שזה באמת קו עלילה מעניין כי אין בינהם כלום למעט מפגשים בעבודה ומפגש אחד מחוץ לעבודה.

עבור דמות כזו, כמו של און, שאין לה דבר להנחיל לעולם, שאינה מדברת הרבה ושסובלת מאימפוטנציה בתחום החשוב ביותר, תחום הכתיבה, מפתיע עד כמה הדמויות הושפעו ממנו ועד כמה השפעתו מניעה את הסיפור. דמות אפורה, שולית וחסרת כריזמה שהסיפור מקנה לה כוחות כמעט מאגיים על הסובבים אותו.

התאכזבתי קשות. חלק מהספר פשוט משעמם. חלק מיותר וחלק כתוב בצורה כל כך כאוטית ועמוסה שזה פשוט מוציא מהדעת.

[yoav · Rating 3 out of 5]

את ספריה של ידלין קראתי מהאחרון לראשון:
שטוקהולם: שאהבתי מאוד.
בעלת הבית: שאני חושב שהוא ספר מופת.
וכעת חיי מדף.

הקריאה הזו מאפשרת לחזור לאחור לרגע שבו התפרצות הר הגעש קרתה ויש כאן את כל היסודות: כשרון כתיבה סוחף, היכולת לברוא דמויות מלאות בדקדקנות, אבחנות חברתיות חדות, והומור קצת שחור ציני וחם.

רק שהספר הזה הוא לא ספר טוב, זו התפרצות לא ממוקדת, מתפרסת על פני סיפורים רבים מדי, הכתיבה מפותלת מדי וכוללת רעיונות רבים מדי, הכל קצת יותר מדי. לבה שמתפרצת, מרשימה למראה, לפעמים בלתי נסבלת, בלתי ניתנת לעצירה אבל גם לא מתגבשת לסלע מהותי.

עדיין נעה ידלין בעיני היא אחת הסופרות הטובות בדורנו.

[Nitzhia Peleg · Rating 2 out of 5]

קראתי את "בעלת הבית", ונהניתי מאוד. אפילו כתבתי את זה כאן באתר. אחר כך קראתי ריאיון עם הכותבת במוסף של "מקור ראשון", והתרשמתי מאוד. אחר כך נעה זכתה בפרס ספיר על הספר, והזדמן לי לברך אותה אישית ולומר לה כמה נהניתי. טוב, לא אישית ממש, בפייסבוק. אבל אני חושבת שזה נחשב.
כל ההקדמה הארוכה הזאת באה להגיד כמה ציפיתי ליהנות מהספר הזה. אני מניחה שבשלב הזה הקורא המיומן יודע מה עושים עם ציפיות. אבל אני אפרט בכל זאת.

הכל מתחיל יום בהיר אחד כשאון הוכברג, סגן העורך של המוסף הספרותי (של תנחשו-איזה-עיתון) נעלם. זהו. זה הסיפור. ההמשך הוא מעין מותחן בלשי בלי דמות בלש, ובלי הרבה מתח, אבל עם הרבה תיאורים של כתיבה, הוצאה לאור, אינטריגות פרסום, הקשר בין עיתונאים, לסופרים, למקבלי פרסים ומחלקיהם, ולרצון הכללי לשלוח יד בכתיבה.

התחושה העיקרית שעולה מהספר היא תחושת בדידות נוראית. בכל פעם שחשבתי עליו, חשבתי על "חיי כלב". התמונה על הכריכה גם נראית די דומה, ממרחק. אם בספר "בעלת הבית" (ההשוואה הכרחית, אין מה לעשות), ניצב הגיבור אסא פוגל בלב מערבולת של משפחתו המורחבת, הרי שכאן זה לא יקרה. לו יצוייר שאסא פוגל היה נעלם לו סתם ככה, ומשאיר אחריו מאומה מלבד פתק תמוה ולקוני, הרי שהעולם היה נרעש. אבא שלו, אמא שלו, אחותו, אחיו, אשתו של אחיו, בעלה של אחותו, גרושתו, הבת שלה. לכולם הוא היה חסר, וכולם היו מרעישים עולמות כדי למצוא אותו. וזה רק המעגל הקרוב. ואילו און הוכברג, נעבעך, נעלם וזהו. הוריו מתו, ואין לו משפחה. אבל מעבר למשפחה, יש לאנשים מעגלים חברתיים רבים. לא לאון. הקולגות שלו בעבודה מרימים גבה תמהה, מתלוננים על העבודה שנשארה להם לעשות, זו שבעבר הוא היה עושה בעצמו ובלי תלונות. האישה שעימה הוא נפגש בעבר, זו שאפילו לא היתה ראויה לכינוי חברה, ועל כן היא אינה האקסית שלו, גם היא לא מוטרדת. דרישת שלום, הקבוצה הפוליטית שבה השתתף, גם היא לא ממש מוטרדת מהעדרו. לפעמים מגיע, לפעמים לא. זהו. גם לשכן זה לא מפריע. ורק איזו דגנית, מגיהה בעיתון שקיבלה חלק מתפקידיו, מוצאת את עצמה רוצה למצוא אותו.

ספר עצוב. עלילה קלושה. סוף פתוח ומוזר. כל שנותר הוא לדמות לעצמנו מיהו מי, מיהן הדמויות בסיפור. מי עורך המוסף הספרותי היוקרתי, מי הוא הסופר הנערץ שלכבודו עורכים גיליון מיוחד. או שלא. אפשר לתהות על הסיפור המסתורי שהגיע לתחרות הסיפורים בעילום שם, ולחשוב מי מדמויות הספר הוא הכותב של הסיפור. ואפשר גם זה לא. אפשר לקרוא, להבין שיש לכותבת פוטנציאל, ושכדאי לה להמשיך לכתוב, אולי בעתיד היא תצליח יותר. אה, היא כבר הצליחה יותר. בעלת הבית. פרס ספיר. שאפו.