כבר שנים שגברת ורבורג מאוהבת באותו הגבר, וכבר שנים שאין לה מושג למה. האם אהבתה היא תוצר של נפשה המסוכסכת, תגובה לחיי הנישואים של הוריה, אולי תערובת של צירופי מקרים והחלטות מודעות, ואולי נס גדול שאין לו סיבה ותכלית?
"עד שמשפחת סירקין קנתה את הדירה מולנו, לא היה לי סיפור משפחתי." כך פותחת המְספרת נטולת השם, היא גברת ורבורג, את הרומן החדש של עירית לינור, אחת הסופרות האהובות בישראל ומחברת רבי המכר "שירת הסירנה", "שתי שלגיות" ו"בנות בראון". בקול מפוכח, שנון וחודר, מגוללת לינור את וידויה של אישה תל אביבית נשואה, עורכת דין לענייני גירושים ואֵם לשני בנים, שבוחנת את קשרי האהבה הלא-יציבים בחייה.
עד גיל אחת-עשרה, מנהלת הגיבורה חיים שגרתיים: אב שתלטן, אם עקרת בית כנועה שפוחדת ומתעבת בשתיקה את בעלה, אח גדול אוהב אבל מעצבן, ומגורים בדירה נטולת ייחוד בלב תל אביב. הכול משתנה כשמשפחת סירקין המוצלחת והיפה עוברת להתגורר בדלת ממול, ואמה של הגיבורה מחליטה למרוד בבעלה ולאמץ מעט מהלכותיהם של הסירקינים. מאותו הרגע נזרעים זרעי הפורענות, וזו לא מאחרת להגיע.
כאישה צעירה ויפה, אך עדיין מופנמת ובודדה, גיבורת הרומן מתקשה להבין את מי ראוי לאהוב, וכיצד. הגברים שסביבה – אביה חומד הנשים, אחיה עמוס הבוטה, חברו-שותפו אריה (שמצטיין גם הוא בגסות רוח), והשכן השתקן והאדיש הלל – מציגים בפניה מסתורין גברי בלתי מפוענח. לכן, כשהיא מתאהבת סוף-סוף עד מעל לראש, ובגבר הכי פחות צפוי, האדמה נשמטת מתחת לרגליה.
את הסיפור של גברת ורבורג אי-אפשר להפסיק לקרוא. הוא מסופר תוך שליטה יוצאת דופן בשפה, וביכולת וירטואוזית לגלגל עלילה. הוא משובץ בדיאלוגים מדויקים, מושחזים וחד-פעמיים, והוא מלא בדמויות בלתי נשכחות מתוך קרקס השקרים הבורגני של ישראל. עירית לינור היא לא רק מספרת גדולה, היא גם פורשׂת שכבת עומק שמתמודדת עם חוסר התכלית שבחיפוש אחרי סיבתיות פסיכולוגית כהסבר לכל אירוע, ומפנה מבט אכזרי וחומל אל הפער שבין חיי היום-יום לבין הזיות על אהבה נצחית ומושלמת. היא מלווה את הגיבורה שלה ואת הקוראים בחיפוש אחר תשובה לחידה הרומנטית הגדולה מכולן: לָמה אנחנו אוהבים את מי שאנחנו אוהבים, ואיך נוכל לדעת שאוהבים אותנו בחזרה.
״דיאלוגים מדויקים, מושחזים וחד-פעמיים״ תעשו לי טובה, מי מדבר ככה חוץ מאנשים בספרים של עירית לינור (ואולי עוד כמה סופרות משנות ה-90 שאני לא זוכרת את השמות שלהן). להכניס בכל משפט ״את מטומטמת / מכוערת / עלובה״ או מילים שנגזרות מהשורש ז*ן, זאת סתם גסות רוח ודיבור בוטה. ב-75% הראשונים של הספר לומדים להכיר את הדמויות ולא מבינים בשביל מה אנחנו צריכים את זה. בהמשך מבינים שכל זה היה בשביל שאח״כ יספרו לנו רכילות איך כל האנשים האלה קשורים זה לזה, כמו בארוחות משפחתיות שבהן מרכלים על השכנים או בני משפחה מדרגה שניה. תכלס זה כן היה קצת מעניין, מציצני ובינינו מי לא אוהב איזה רכילות טובה, במיוחד לגלות שהדשא של השכן לא רק שהוא לא ירוק יותר, אלא שזה דשא סינטטי שנפרס בחצר מעל אדמה יבשה וחרוכה ששום דבר טוב לא יכול לצמוח עליה.
ספר מריר-מתוק. ציפיתי לספר קליל, רומנטי ומשעשע. הוא לא. בטח לא רומנטי. אבל גם לא קליל. הגיבורה חדה ושנונה, אבל אומללה. ולמרבה הצער, היא לא מודעת לאומללות שלה, וגם לא עוברת שום תהליך התפכחות במהלך הספר. היא אותה אישה בתחילתו כמו בסופו, ומהבחינה הזאת קצת התאכזבתי. בסהכ ספר טוב, אבל טיפה מוחמץ בעיני.
ספר מאד קריא וזורם, דמויות נוראיות ואיומות. מדכא ממש. כל אחד יותר גרוע מהשני והגיבורה אומללה כל הזמן. הדמויות לא מתפתחות ולא משתנות ורק ממשיכות להתנהג בצורה מגעילה ועצובה כל הספר. אין תשובות ולא פתרונות לשום דבר, רק דיכאון.
נכון שכל גיבורי הספר ״דפוקים״ והעלילה מדכאת, אבל זה מאד מעניין וקשה להפסיק לקרוא. תמיד מעניין לדעת אם הסיפור מבוסס על חלקים אמיתיים מהחיים.של הסופרת או דמויות שהיא מכירה.
קראתי בעניין רב, ועם זאת התאכזבתי לגלות שבסיפור אין שיא, פואנטה או התרה(כנראה הושפעתי מביקורות שראיתי ברשת). עם זאת, יכול להיות שיכולות הניתוח הספרותיות שלי לוקות בחסר. ספוילר: את המצב מציל עו"ד אריה קוצ'מינסקי המניאק וזה קורה עמודים ספורים לקראת הסוף. סוף ספוילר. אם מישהו מחבריי ירצה להתחיל לקרוא יצירות של לינור אמליץ להתחיל מספרים כמו זה או כמו "שתי שלגיות" ו"בנות בראון", שעצבנו אותי בערך באותה המידה (על אף שמבחינת עלילה הדירוג צריך להיות בעיני "גברת">"בראון">"שלגיות"). בשורה התחתונה: תנמיכו ציפיות ולא תתאכזבו.