What do you think?
Rate this book
Sherman's Ghosts: Soldiers, Civilians, and the American Way of War
This “thought-provoking” military history considers the influence of General Sherman’s Civil War tactics on American conflicts through the twentieth century ( The New York Times ).
“To know what war is, one should follow our tracks,” Gen. William T. Sherman once wrote to his wife, describing the devastation left by his armies in Georgia. Sherman’s Ghosts is an investigation of those tracks, as well as those left across the globe by the American military in the 150 years since Sherman’s infamous “March to the Sea.”
Sherman’s Ghosts opens with an epic retelling of General Sherman’s fateful decision to terrorize the South’s civilian population in order to break the back of the Confederacy. Acclaimed journalist and historian Matthew Carr exposes how this strategy, which Sherman called “indirect warfare,” became the central preoccupation of war planners in the twentieth century and beyond. He offers a lucid assessment of the impact Sherman’s slash-and-burn policies have had on subsequent wars and military conflicts, including World War II and in the Philippines, Korea, Vietnam, and even Iraq and Afghanistan.
In riveting accounts of military campaigns and in the words of American soldiers and strategists, Carr finds ample evidence of Sherman’s long shadow. Sherman’s Ghosts is a rare reframing of how we understand our violent history and a call to action for those who hope to change it.
“To know what war is, one should follow our tracks,” Gen. William T. Sherman once wrote to his wife, describing the devastation left by his armies in Georgia. Sherman’s Ghosts is an investigation of those tracks, as well as those left across the globe by the American military in the 150 years since Sherman’s infamous “March to the Sea.”
Sherman’s Ghosts opens with an epic retelling of General Sherman’s fateful decision to terrorize the South’s civilian population in order to break the back of the Confederacy. Acclaimed journalist and historian Matthew Carr exposes how this strategy, which Sherman called “indirect warfare,” became the central preoccupation of war planners in the twentieth century and beyond. He offers a lucid assessment of the impact Sherman’s slash-and-burn policies have had on subsequent wars and military conflicts, including World War II and in the Philippines, Korea, Vietnam, and even Iraq and Afghanistan.
In riveting accounts of military campaigns and in the words of American soldiers and strategists, Carr finds ample evidence of Sherman’s long shadow. Sherman’s Ghosts is a rare reframing of how we understand our violent history and a call to action for those who hope to change it.
352 pages, Hardcover
First published March 3, 2015
24 people are currently reading
103 people want to read
Ratings & Reviews
Friends & Following
Create a free account to discover what your friends think of this book!
Community Reviews
Displaying 1 - 15 of 15 reviews
December 17, 2020
משום מה, בתקופת הקורונה אני קורא פחות ממה שהייתי רגיל. חלק מזמני אני מעביר בצפייה בהרצאות באינטרנט. בין השאר צפיתי במספר דיונים שהתקיימו לכבוד צאתו לאור של הספר "על המלחמה" מאת חיים אסא ופרופ' יוסף אגסי. את הספר עדיין לא קראתי ולכן איני יכול להתייחס אליו. לפי מה שהבנתי מוצגת בו סקירה היסטורית חלקית ונקודתית של תולדות המלחמות כמו גם ניסיון להעריך להיכן יובילו אותנו התפתחויות טכנולוגיות עתידיות בתחום. בין השאר נאמר בדיון כי ישנו בספר דיון במושג "המלחמה הטוטאלית" במיוחד בהתייחס למלחמת העולם הראשונה כנקודת מפנה בשיטות הלחימה. כמו כן נאמר שהם בחרו שלא להתייחס בספרם למלחמת האזרחים האמריקאית. הדבר הפתיע אותי במקצת. ראשית, משום שאני יודע שמלחמה זו נחשבת למבשרת של מלחמת העולם הראשונה גם מבחינת צורת הלחימה וגם מבחינת ההתפתחות של טכנולוגיות לחימה (הרובה האוטומטי ומכונת הירייה). שנית, משום שנזכרתי באפיזודה מתוך הסדרה המופתית של קן ברנס על אודות המלחמה הזאת, בה צפיתי בשנות התשעים, אפיזודה הידועה בשם "מסעו של שרמן אל הים".
הגנרל וויליאם ט. שרמן, תכנן ופיקד על מהלך דרמטי בתולדות מלחמת האזרחים האמריקאית. הוא הוביל את כוחותיו, באיגוף אדיר, דרך ליבה של ג'ורג'יה אל עיר הנמך סוואנה, ואז צפונה דרך שתי הקרוליינות, תוך שהוא מחריב בשיטתיות את התשתיות האזרחיות של המדינות הנ"ל. בעיני כוחות איחוד הצפון ובעיני העבדים המשוחררים הוא נחשב כגיבור ובעיני תושבי הדרום הוא נתפס כשטן הגדול של המלחמה. קראתי על אודותיו בוויקיפדיה, שם נכתב כי יש הרואים בשרמן את אבי "המלחמה הטוטאלית". הרהרתי, ביני לבין עצמי, כי יתכן ומהלכו זה של שרמן השפיע על צורת הלחימה האמריקאית העתידית ואולי בפרט על ההחלטה השנויה במחלוקת להטיל את הפצצה האטומית על הירושימה ונגסקי. אין דבר המעורר את הסקרנות יותר מהפרחתם של רעיונות והשאיפה לבדוק אותם. חיפוש בגוגל עם שמו של שרמן ואזכורים למלחמות מאוחרות יותר הביא אותי בסופו של דבר אל הספר הזה - "רוח הרפאים של שרמן – חיילים, אזרחים ואופן הלחימה האמריקאי" מ-2015.
חציו הראשון של הספר עוסק בתיאור דמותו של שרמן והרקע שלו, מתמקד במסעו אל הים וצפונה ומתייחס אף לקורותיו לאחר המלחמה (מלחמתו באינדיאנים). אין כאן הרבה מידע עודף על מה שתוכלו למצוא בוויקיפדיה, אבל מת'יו קאר ביצע תחקיר מעמיק ונרחב בנושא והוא כותב נהדר, כך שהקריאה בחלק זה הייתה מהנה ומעניינת ביותר. קאר מתייחס כמעט לכל נקודה אפשרית, מביא עדויות של כל הצדדים המעורבים ובוחן באופן מאוזן וביקורתי את כל המיתוסים שנקשרו בשמו של שרמן ומלחמתו בג'ורג'יה ובפרט את השפעתם על האוכלוסייה האזרחית לרבות התייחסות למעשי ביזה, אונס, הטרדה ואיום, שריפת ערים ועוד ועוד. הוא גם משווה בין אמירותיו הקיצוניות והאכזריות של שרמן (שנודע בניסוחיו הקצרים והקיצוניים) לבין מעשיו בפועל וסלידתו מן המלחמה. הוא גם מזכיר את הפער בין התוצאות שיוחסו למסעו של שרמן לבין ההשפעה שהייתה לו בפועל ובוחן עד כמה חידש בצורת הלחימה שלו (שהרי פגיעה באזרחים ותשתיות הייתה מוכרת לאורך ההיסטוריה) והאם הוותה סטייה מתפישת הקרב המכריע של נפולאון.
חציו השני של הספר יוצא מתוך אמירות של חוקרים שמצאו קשר והשפעה בין הלוחמה השרמנית לבין הלוחמה האמריקאית המאוחרת ויחסה לאזרחים כמו גם להטלת פצצת האטום. כאן קרה דבר פשוט. קאר גילה שאין למתוח קו ישיר בין שרמן למלחמות העתיד, במיוחד ככל שהן מאוחרות יותר. אבל הוא גם ביצע תחקיר מעמיק ומרשים מאוד מבחינת היקפו בנוגע למלחמותיה של ארצות-הברית ויחסן והשפעתן על האוכלוסייה האזרחית. כל זה הפך את חלקו השני של הספר לסקירה מקיפה אך שטחית קצת של כל המלחמות שניהלה ארה"ב, החל במקסיקו והפיליפינים, דרך מלחמות העולם, עבור בקוריאה וווייטנאם וכלה בקוסובו, שתי המערכות בעירק והמלחמה העולמית בטרור בדגש על ההשפעה האזרחית והשתלבותה בהשתנות אופי הלחימה. מצאתי את החלק הזה מעניין אך גם נוטה לחזרתיות - מעין רשימה ארוכה של זוועות זרועה בהשוואות קצרצרות ללחימתו והשקפותיו של הגנרל שרמן.
לדעתי ראוי היה לארגן את חלקו השני של הספר פחות בצורה של סקירה היסטורית אנקדוטית ויותר בצורה של בחינתם של רעיונות מוגדרים ומפורשים, רצוי בכתיבה עיתונאית פחות ומדעית יותר – כיצד אומצה שיטת הלחימה של שרמן, כיצד תורצה פגיעה באזרחים בזמנו ובמהלך השנים והאם חלה התפתחות רעיונית ופסיכולוגית ברעיון זה, פיתוח ובחינה של הקביעה כי סנקציות אזרחיות (מלחמת עירק הראשונה) הרגו יותר אזרחים מאשר כלי נשק להשמדה המונית ובמיוחד הקביעה העיקרית המסתתרת מאחורי כתיבתו של קאר: כי ההנחה שפגיעה באזרחים ובתשתיות אזרחיות מסייעת להכרעת היריב, פוגעת בפעולות של לוחמת גרילה ומביאה לשינוי חברתי רצוי בעתיד מוטלת מאוד בספק (ראו מלחמת ווייטנאם בה הובסה ארה"ב בידי כוחות נחותים מכל בחינה טכנולוגית ועוצמתית וכשלון שיקומה של עירק).
לזכותו של קאר יש לציין כי הוא נמנע מקביעות נחרצות ומציג תמונה מאוזנת בכל נושא ונושא. את אותו הדבר ניתן גם לומר לגנותו. ראוי היה לשאול האם חל איזשהו שינוי לטובה (או לרעה) מבחינת הפגיעה באזרחים או התמשכותם של סכסוכים במהלך השנים עם השתנות הטכנולוגיה ואופן הלחימה? ולנסות לענות על כך גם בכלים כמותיים, שאולי היו מציגים תמונה שונה מן האיזון (החשוב, אך המעוות לעיתים) בין המטרות לתוצאות, בין הכוונות והניסיון לצמצום פגיעה באזרחים ולתוצאות ולפגיעות בפועל.
יחד עם זאת, הספר היה מעניין ואתגר את החשיבה. בעיני הוא מבוא נהדר לסוגיות שהועלו בו – התפתחות הלחימה והפגיעה באזרחים. הוא מעלה נקודות חשובות שנוטים (גם אצלנו בישראל - ופגיעה באזרחים ובתשתיות היא חלק בלתי נפרד מהמערכות הצבאיות שנלחמו כאן ומתפיסת ההרתעה הצה"לית ויותר מכך מצורת החשיבה האזרחית במדינה) להדחיק או למעט בחשיבותן.
נ.ב. חבל שלא צורפו לספר מפות.
הגנרל וויליאם ט. שרמן, תכנן ופיקד על מהלך דרמטי בתולדות מלחמת האזרחים האמריקאית. הוא הוביל את כוחותיו, באיגוף אדיר, דרך ליבה של ג'ורג'יה אל עיר הנמך סוואנה, ואז צפונה דרך שתי הקרוליינות, תוך שהוא מחריב בשיטתיות את התשתיות האזרחיות של המדינות הנ"ל. בעיני כוחות איחוד הצפון ובעיני העבדים המשוחררים הוא נחשב כגיבור ובעיני תושבי הדרום הוא נתפס כשטן הגדול של המלחמה. קראתי על אודותיו בוויקיפדיה, שם נכתב כי יש הרואים בשרמן את אבי "המלחמה הטוטאלית". הרהרתי, ביני לבין עצמי, כי יתכן ומהלכו זה של שרמן השפיע על צורת הלחימה האמריקאית העתידית ואולי בפרט על ההחלטה השנויה במחלוקת להטיל את הפצצה האטומית על הירושימה ונגסקי. אין דבר המעורר את הסקרנות יותר מהפרחתם של רעיונות והשאיפה לבדוק אותם. חיפוש בגוגל עם שמו של שרמן ואזכורים למלחמות מאוחרות יותר הביא אותי בסופו של דבר אל הספר הזה - "רוח הרפאים של שרמן – חיילים, אזרחים ואופן הלחימה האמריקאי" מ-2015.
חציו הראשון של הספר עוסק בתיאור דמותו של שרמן והרקע שלו, מתמקד במסעו אל הים וצפונה ומתייחס אף לקורותיו לאחר המלחמה (מלחמתו באינדיאנים). אין כאן הרבה מידע עודף על מה שתוכלו למצוא בוויקיפדיה, אבל מת'יו קאר ביצע תחקיר מעמיק ונרחב בנושא והוא כותב נהדר, כך שהקריאה בחלק זה הייתה מהנה ומעניינת ביותר. קאר מתייחס כמעט לכל נקודה אפשרית, מביא עדויות של כל הצדדים המעורבים ובוחן באופן מאוזן וביקורתי את כל המיתוסים שנקשרו בשמו של שרמן ומלחמתו בג'ורג'יה ובפרט את השפעתם על האוכלוסייה האזרחית לרבות התייחסות למעשי ביזה, אונס, הטרדה ואיום, שריפת ערים ועוד ועוד. הוא גם משווה בין אמירותיו הקיצוניות והאכזריות של שרמן (שנודע בניסוחיו הקצרים והקיצוניים) לבין מעשיו בפועל וסלידתו מן המלחמה. הוא גם מזכיר את הפער בין התוצאות שיוחסו למסעו של שרמן לבין ההשפעה שהייתה לו בפועל ובוחן עד כמה חידש בצורת הלחימה שלו (שהרי פגיעה באזרחים ותשתיות הייתה מוכרת לאורך ההיסטוריה) והאם הוותה סטייה מתפישת הקרב המכריע של נפולאון.
חציו השני של הספר יוצא מתוך אמירות של חוקרים שמצאו קשר והשפעה בין הלוחמה השרמנית לבין הלוחמה האמריקאית המאוחרת ויחסה לאזרחים כמו גם להטלת פצצת האטום. כאן קרה דבר פשוט. קאר גילה שאין למתוח קו ישיר בין שרמן למלחמות העתיד, במיוחד ככל שהן מאוחרות יותר. אבל הוא גם ביצע תחקיר מעמיק ומרשים מאוד מבחינת היקפו בנוגע למלחמותיה של ארצות-הברית ויחסן והשפעתן על האוכלוסייה האזרחית. כל זה הפך את חלקו השני של הספר לסקירה מקיפה אך שטחית קצת של כל המלחמות שניהלה ארה"ב, החל במקסיקו והפיליפינים, דרך מלחמות העולם, עבור בקוריאה וווייטנאם וכלה בקוסובו, שתי המערכות בעירק והמלחמה העולמית בטרור בדגש על ההשפעה האזרחית והשתלבותה בהשתנות אופי הלחימה. מצאתי את החלק הזה מעניין אך גם נוטה לחזרתיות - מעין רשימה ארוכה של זוועות זרועה בהשוואות קצרצרות ללחימתו והשקפותיו של הגנרל שרמן.
לדעתי ראוי היה לארגן את חלקו השני של הספר פחות בצורה של סקירה היסטורית אנקדוטית ויותר בצורה של בחינתם של רעיונות מוגדרים ומפורשים, רצוי בכתיבה עיתונאית פחות ומדעית יותר – כיצד אומצה שיטת הלחימה של שרמן, כיצד תורצה פגיעה באזרחים בזמנו ובמהלך השנים והאם חלה התפתחות רעיונית ופסיכולוגית ברעיון זה, פיתוח ובחינה של הקביעה כי סנקציות אזרחיות (מלחמת עירק הראשונה) הרגו יותר אזרחים מאשר כלי נשק להשמדה המונית ובמיוחד הקביעה העיקרית המסתתרת מאחורי כתיבתו של קאר: כי ההנחה שפגיעה באזרחים ובתשתיות אזרחיות מסייעת להכרעת היריב, פוגעת בפעולות של לוחמת גרילה ומביאה לשינוי חברתי רצוי בעתיד מוטלת מאוד בספק (ראו מלחמת ווייטנאם בה הובסה ארה"ב בידי כוחות נחותים מכל בחינה טכנולוגית ועוצמתית וכשלון שיקומה של עירק).
לזכותו של קאר יש לציין כי הוא נמנע מקביעות נחרצות ומציג תמונה מאוזנת בכל נושא ונושא. את אותו הדבר ניתן גם לומר לגנותו. ראוי היה לשאול האם חל איזשהו שינוי לטובה (או לרעה) מבחינת הפגיעה באזרחים או התמשכותם של סכסוכים במהלך השנים עם השתנות הטכנולוגיה ואופן הלחימה? ולנסות לענות על כך גם בכלים כמותיים, שאולי היו מציגים תמונה שונה מן האיזון (החשוב, אך המעוות לעיתים) בין המטרות לתוצאות, בין הכוונות והניסיון לצמצום פגיעה באזרחים ולתוצאות ולפגיעות בפועל.
יחד עם זאת, הספר היה מעניין ואתגר את החשיבה. בעיני הוא מבוא נהדר לסוגיות שהועלו בו – התפתחות הלחימה והפגיעה באזרחים. הוא מעלה נקודות חשובות שנוטים (גם אצלנו בישראל - ופגיעה באזרחים ובתשתיות היא חלק בלתי נפרד מהמערכות הצבאיות שנלחמו כאן ומתפיסת ההרתעה הצה"לית ויותר מכך מצורת החשיבה האזרחית במדינה) להדחיק או למעט בחשיבותן.
נ.ב. חבל שלא צורפו לספר מפות.
October 8, 2019
This is a thought provoking exploration of America at war, what we think we are doing and why, and then what is actually going on. The initial focus is on Sherman’s march through Georgia and the Carolinas. This is a contentious issue in American history, with Southern sympathizers decrying it as barbarous and others claiming it shortened the war. It is clear that the March was the first use of industrialized state power to break a foe using war as an economic and psychological tool. Did it work? Depends on who you ask. The author seems to give Sherman the benefit of the doubt, as do I. Everyone knows Sherman did not invent war on civilians and Carr goes over ancient wars, Huns, the horrors perpetrated in France during the 100 Years War by bands of British looters, rapists and murderers. Want more? How about the 30 Years War, and really, just about any war. Even so, Sherman’s tactics are the subject of a lot of formal military theory, study and rationalization. Similar tactics were used against the Philippines in the early 1900s and against the Native Americans who were starved out. I was interested in my own reactions as I read. I was sympathetic to Sherman but outraged by the Philippines and Indian wars, let alone Vietnam and the Mid-East, which are covered in the second half of the book. I guess I felt Sherman was working for a just cause, fighting FOR the liberation of slaves, while Americans were suppressing the rights of Filipinos, Indianans, and even Vietnamese. It is very complex. The book goes on to the Iraq wars and the war on terror. By this time, the U.S. is spending more on the military than the next 10 nations combined and is a nation unassailable by conventional war. How do we use that power? Is it consistent with our moral sense? Does it work? It seems clear that no war since WWII has been really successful and the moral compromises of the WOT need deep reflection about who we are. Sherman himself was appalled by the carnage of war and derided arm chair experts who never saw combat. I wonder what he would think of drones, piloted from thousands of miles away, arbitrarily killing people on the ground based on foggy information at best.
July 3, 2015
Review Title: The night Sherman drove down old Dixie
Joint review with Through the heart of Dixie: Sherman's March and American memory by Anne Sarah Rubin. These two books were side by side on my local public library shelf, covering g Sherman's March from similar but slightly different angles that just begged for a paired review. I was intrigued right up front that Carr, a journalist according to his book flap bio, approached the topic from the seemingly more academic view of the influence of Sherman's approach to "total war" on subsequent American military strategy and tactics, yet his book included no bibliography and was essentially an extended essay. Rubin, on the other hand, a professor at the University of Maryland Baltimore County, takes a strictly academic approach to the (seemingly again) less rigorous topic of the March's impact on the recorded memory--memoirs, letters, novels, movies, and other sources--of the soldiers, civilians, and embattled African Americans caught in between. While both books are worth reading, neither had that spark of genius that would have warranted a higher rating.
That both authors recap the March highlighting exactly the same events and referencing the same primary sources let's us know that there is no new ground to be broken here. Indeed, as Rubin sometimes references the events from the point of view of the three main types of participants in different chapters., by the time I finished both books I had read of the same events as many as four different times. Too bad these writers couldn't have met and collaborated on a single account of the March with the most current thinking.
For readers new to the topic, a quick recap: William Sherman led northern troops from Chattanooga, Tennessee to Atlanta, Georgia in 1864, battling deep into Confederate territory during the American Civil War. Rather than commit a major portion of his force to defending his newly won territory and extended supply lines, he proposed and was Granted permission to burn Atlanta and March across Georgia to the sea, then up the coast through South and then North Carolina to Richmond and a crushing combination with Grant to end the war. Along the way, as both strategy and tactic,, Sherman's troops lived off the land and destroyed much of the South's war making industry and agriculture that was in its path. Sherman famously said that war is (tactically) Hell and that the strategy of attacking all of an opponent's war making capacity and not just its troops is the quickest and most humane way to end it.
A big part of Rubin's survey of American memory of the March is spent examining the scope of this "total war"--a more modern term applied to the Sherman strategy. While the March covered several hundred miles with a 60 mile wide sweep, the widely spread lines meant that even within the path much was shared, a fact that in the continuation of the Lost Cause sectional struggle after the war required explanation by those whose property was spared to avoid accusations of collaboration with the enemy. Conversed, Rubin cites memoirs and local histories that claimed destruction by Sherman's "bummers" even though they were no where near the path of the March.
Carr also questions the severity of the "total war" approach as practiced by Sherman, even though he used the same practice in the American Indian wars in the decades after the Civil War with even more ruthless effectiveness. And even this level of violence pales against later comparisons with the European wars of conquest in Africa and the European infighting in World War I. But the interesting part of his inquiry is whether Sherman's tactics were explicitly encoded and followed by military manuals and colleges. Even though popular history and cultural memory accords Sherman the lion's share of the credit, Carr finds the documentary evidence much more sketchy.
Carr spends the last quarter of his book (and Rubin a chapter of her book in another case of overlap) examining the influence of Sherman (or the perception of his influence by the participants) on the moral quagmire of the American war in Vietnam and then the supposedly cleaner "surgical" approach of the 21st century Gulf Wars. The extremes of blaming Sherman for the napalm bombing of villages and appropriating his memory as a clear-eyed realist responsible for surgical air strikes are clearly wrong in light of Carr's analysis. It is fair to say that even with his faults (which were many as documented by Rubin and Carr) Sherman looked at life, war and life after war with a more balanced and healthy moral scale than modern militaristic politicians. In his final chapter "War without War" Carr provides a chilling look at what a world at war with no moral compass might look like in a not distant enough future.
One area of Heart of Dixie where Rubin excels in providing a needed corrective to the literature of the March is in trying to highlight the plight off the African Americans caught in the midst of the sectional hatred. Because so few whites on either side were willing to grant them equality or even a voice, the surviving contemporary memoirs hardly mention the physical, spiritual, political, economic and emotional impact of the March on the slaves killed, freed, abandoned, or retained in its path. The horrific events at the Ebenezer Creek crossing (where as many as several thousand African American men, women and children were stranded in front of the approaching Confederates when the Northern army took up the temporary bridge across the creek behind them) are described from the perspective of some white soldiers as a tragedy, and Sherman and his leadership did have to answer to charges of callous neglect or worse, but there are no words from the black perspective. Perhaps the silence is their most eloquent protest.
The bibliography provided by Rubin makes it valuable for further reading, and both books make valid and valuable points about past events, present memory, and possible futures. Combining the two into a single well researched, written and documented analysis might have been a classic. Separately they are still worth the time, just a little less than they might have been.
Joint review with Through the heart of Dixie: Sherman's March and American memory by Anne Sarah Rubin. These two books were side by side on my local public library shelf, covering g Sherman's March from similar but slightly different angles that just begged for a paired review. I was intrigued right up front that Carr, a journalist according to his book flap bio, approached the topic from the seemingly more academic view of the influence of Sherman's approach to "total war" on subsequent American military strategy and tactics, yet his book included no bibliography and was essentially an extended essay. Rubin, on the other hand, a professor at the University of Maryland Baltimore County, takes a strictly academic approach to the (seemingly again) less rigorous topic of the March's impact on the recorded memory--memoirs, letters, novels, movies, and other sources--of the soldiers, civilians, and embattled African Americans caught in between. While both books are worth reading, neither had that spark of genius that would have warranted a higher rating.
That both authors recap the March highlighting exactly the same events and referencing the same primary sources let's us know that there is no new ground to be broken here. Indeed, as Rubin sometimes references the events from the point of view of the three main types of participants in different chapters., by the time I finished both books I had read of the same events as many as four different times. Too bad these writers couldn't have met and collaborated on a single account of the March with the most current thinking.
For readers new to the topic, a quick recap: William Sherman led northern troops from Chattanooga, Tennessee to Atlanta, Georgia in 1864, battling deep into Confederate territory during the American Civil War. Rather than commit a major portion of his force to defending his newly won territory and extended supply lines, he proposed and was Granted permission to burn Atlanta and March across Georgia to the sea, then up the coast through South and then North Carolina to Richmond and a crushing combination with Grant to end the war. Along the way, as both strategy and tactic,, Sherman's troops lived off the land and destroyed much of the South's war making industry and agriculture that was in its path. Sherman famously said that war is (tactically) Hell and that the strategy of attacking all of an opponent's war making capacity and not just its troops is the quickest and most humane way to end it.
A big part of Rubin's survey of American memory of the March is spent examining the scope of this "total war"--a more modern term applied to the Sherman strategy. While the March covered several hundred miles with a 60 mile wide sweep, the widely spread lines meant that even within the path much was shared, a fact that in the continuation of the Lost Cause sectional struggle after the war required explanation by those whose property was spared to avoid accusations of collaboration with the enemy. Conversed, Rubin cites memoirs and local histories that claimed destruction by Sherman's "bummers" even though they were no where near the path of the March.
Carr also questions the severity of the "total war" approach as practiced by Sherman, even though he used the same practice in the American Indian wars in the decades after the Civil War with even more ruthless effectiveness. And even this level of violence pales against later comparisons with the European wars of conquest in Africa and the European infighting in World War I. But the interesting part of his inquiry is whether Sherman's tactics were explicitly encoded and followed by military manuals and colleges. Even though popular history and cultural memory accords Sherman the lion's share of the credit, Carr finds the documentary evidence much more sketchy.
Carr spends the last quarter of his book (and Rubin a chapter of her book in another case of overlap) examining the influence of Sherman (or the perception of his influence by the participants) on the moral quagmire of the American war in Vietnam and then the supposedly cleaner "surgical" approach of the 21st century Gulf Wars. The extremes of blaming Sherman for the napalm bombing of villages and appropriating his memory as a clear-eyed realist responsible for surgical air strikes are clearly wrong in light of Carr's analysis. It is fair to say that even with his faults (which were many as documented by Rubin and Carr) Sherman looked at life, war and life after war with a more balanced and healthy moral scale than modern militaristic politicians. In his final chapter "War without War" Carr provides a chilling look at what a world at war with no moral compass might look like in a not distant enough future.
One area of Heart of Dixie where Rubin excels in providing a needed corrective to the literature of the March is in trying to highlight the plight off the African Americans caught in the midst of the sectional hatred. Because so few whites on either side were willing to grant them equality or even a voice, the surviving contemporary memoirs hardly mention the physical, spiritual, political, economic and emotional impact of the March on the slaves killed, freed, abandoned, or retained in its path. The horrific events at the Ebenezer Creek crossing (where as many as several thousand African American men, women and children were stranded in front of the approaching Confederates when the Northern army took up the temporary bridge across the creek behind them) are described from the perspective of some white soldiers as a tragedy, and Sherman and his leadership did have to answer to charges of callous neglect or worse, but there are no words from the black perspective. Perhaps the silence is their most eloquent protest.
The bibliography provided by Rubin makes it valuable for further reading, and both books make valid and valuable points about past events, present memory, and possible futures. Combining the two into a single well researched, written and documented analysis might have been a classic. Separately they are still worth the time, just a little less than they might have been.
November 3, 2016
A fairly short book, and one with an aim that is too broad to adequately cover given its length, but an enlightening read nevertheless. Sherman is often viewed as a founding figure of "modern" warfare, taking the battle to the civilians and the infrastructure that support enemy combatants, rather than merely fighting the opposing army on the battlefield. The author provides an overview of Sherman's infamous "March to the Sea" and discusses the various allegations about it, but he also discusses contemporaries and forerunners of Sherman who espoused similar modes of thought about war. The second half of the book examines U.S. military policy post-Civil War, and the degree to which Sherman's methods can be viewed as an influence. As the war against ISIS drags on endlessly and the use of drones, aerial bombings, and other remote methods of inflicting civilian casualties continue or increase, it provides depressing but necessary food for thought.
August 27, 2021
Carr describes the concept of this book as Sherman's influence on post-Civil War war. Instead it winds up being a broad and unfocused look at how common that kind of all-out march-through-Georgia approach to our enemies has become, but despite claims to the contrary, Sherman does not get the blame for inspiring us to bomb Vietnam back to the stone age (for example). I know enough military history that a simple catalog of saturation bombing and attacks on civilians didn't interest me.
February 24, 2020
Excellent coverage of Sherman's "March to the Sea " and what he did in South Carolina. Then the analysis and understanding of what has happen since in war making (right up to the present conflicts) is eye opening. Let me put it this way, drones are as much an evil as nuclear bombs.
April 19, 2021
An excellent and exceptional study of the American Way of War as enunciated by Sherman and how it altered the concept and execution of war forever. A must, must, must read for all students of military science and amateur enthusiasts.
September 15, 2024
An ok book which starts with talk of Sherman's march thru Georgia. A lot of discussion on how the South and the North felt about it before and after the war. The rest of the book is an analysis of more modern wars and how they relate to and may have been influenced by Sherman.
May 20, 2018
I guess you can connect Sherman to modern warfare. You can connect Steph Curry to the Mayans.
September 1, 2019
Wasn't really what I expected. It's good for a general history book but not good if your wanting actual civil war history.
October 2, 2021
Great Book. I love intellectual history and this is one of the best intellectual history books I've ever read!!
August 17, 2025
Great Book!!
June 16, 2015
Interesting book. For good or ill, and there's plenty of both in this book, William Sherman is either the hero or the villain in what has become the U.S. military machine. From the destruction of Georgia during the civil war to the bombing in Iran Carr follows the way Sherman's March has influenced the way we fight even till today and most probably to future wars.
Recommended
Recommended
August 8, 2016
William T. Sherman has always fascinated me. However, this book left me somewhat disappointed. There's nothing new here that any student of Sherman's campaigns likely hasn't already encountered. The author draws some rather tenuous connections and vague parallels with other American wars, but his overall argument falls well short of its aspirations.
December 27, 2015
Balanced discussion of Sherman's beliefs and methods, their historical origins, and their impact on global warfare (esp US-led) post Civil War.
Displaying 1 - 15 of 15 reviews