"המורֶה ישב מקופל תחת שולחן העבודה שלו. ברכיו צמודות אל החזה. ראשו נצמד אל הדופן הפשוט, העשוי סיבית־עץ. הוא חיבק את הרגליים בכל כוחו, שלא יברחו תחתיו, וממחסה זה האזין לסביבתו רוב קשב. רעש גדול בא וחלף. האם כבר בטוח לצאת?"
בבית־ספר תיכון בעיר גדולה, מורה אחד משתוקק לחזור הביתה ולחגוג בחברת אשתו את יום נישואיהם הראשון, אבל הדרך כבר אינה קלה כשהייתה. המרחק הקצר בין משרדו של המורה לבין שער בית הספר הפך כעת לדרך אפלה ומאיימת. כל צעד במסדרונות הצרים והמחניקים של המבנה הישן טומן בחובו סכנה, והגבול שבין מציאות לדמיון הולך ומיטשטש בזמן שהמורה נאלץ להתמודד עם המכשולים שמציבה בדרכו מערכת חינוך מתפוררת, גוססת לאיטה.
״המורֶה״ הוא סאטירה פדגוגית פוסט ופרה־אפוקליפטית פרועה. אודיסאה בזעיר אנפין החושפת בהומור חד ונשכני את האבסורד הפושה במערכת החינוך הישראלית המוזנחת.
המורה של אלון ארד הוא סאטירה מצחיקה ונושכת על מצבה של מערכת החינוך בשנים האחרונות. המורֶה, גיבור הספר, יושב מכונס בעצמו ומפוחד בפינת העבודה שלו בבית הספר. בינו לבין החופש, קרי האוטו שיקח אותו לחגוג את יום הנישואין הראשון שלו עם אשתו, עומדים כמאה וחמישים צעדים. אך סכנות רבות אורבות מכל עבר: נערים שלא יודעים שובע, מורים שלא מסוגלים להתמודד עם מצבם, ומערכת שלמה שנועדה להכניע את הנפש האנושית. האם המורה יצליח להגיע בזמן לחיקה של אשתו?
זה הספר הראשון שאני קורא כחלק מפרויקט פרס ספיר לשנת 2025. ולמען האמת - ממש לא יפתיע אותי אם זה יהיה הספר המנצח. והסיבה שאני אומר את זה היא כי יש כאן יצירה שיש לה מה להגיד, כזו שנושכת את מערכת החינוך הכושלת ומשאירה אותה מדממת על הרצפה. לנו, לקוראים, נשאר רק לצחוק כל הדרך אל העמוד האחרון, כשבתכלס אנחנו יודעים שהבדיחה היא על חשבוננו ועל חשבון ילדינו ועתידנו.
כבן למורָה וכאח למורֶה, אני יודע להגיד שכל הנקודות הכואבות שארד לוחץ עליהן הן נכונות ואמיתיות. המערכת שוחקת. מדד הצלחה הוא אחוז העוברים לבגרות. הנוער בלתי נסבל ולא רואה שמולו עומד בן אנוש. ההורים חושבים שהם בנו את בית הספר. כל שביב של נסיון לתיקון אמיתי, לחשיבה יצירתית נמחץ תחת המכונה שנקראת ״מערכת החינוך״. את הספר קניתי לאימי ממש כשיצא. אימי הייתה מורה יותר משלושים שנה. היא לא התחברה לספר. טענה שהוא ״מוזר״. אני לא יודע למה. כנראה שרק לך מותר להתלונן על המערכת, אבל כשאנשים אחרים עושים זאת זה מרגיש רע.
אם נחזור לגופו של עניין, המורה הינו מסע אכזרי במיוחד, מצחיק לכל אורכו, של אדם אחד במערכת החינוך אל עבר החופש האישי שלו. בדרכו נפגוש דמויות ססגוניות שכולנו מכירים מהתקופה שהיינו תלמידים בעצמנו, ניאלץ להכריע בסוגיות מוסריות קשות, ואולי, בסופו של דבר, נצליח להימלט מנחת ידה של המערכת. אלמלא הסוף שהיה מעט אבסורדי מידי עבורי, וניכר בו שלארד קצת נגמר מה לומר (או שלא ידע בדיוק איך לסיים את הספר) הוא היה מושלם מבחינתי. אם זאת הוא עדיין אחד הספרים המצחיקים ומעוררי המחשבה שיצא לי לקרוא, ומועמד מוביל בעיניי לזכיה בפרס.
סאטירה בסגנון אפוקליפסת זומבים על יומו, וחייו, של מורה בתיכון ישראלי. שנון, חמוד, ומדכא. אין ברירה אלא להזדהות עם המורה הנמרץ שבא לעשות טוב, עד שהמערכת ניצלה אותו והוציאה ממנו את יצר החיים. הנורא מכל הוא שלא מוצע שום פתרון וכנראה לא יהיה כזה.
תאור נאמן של המערכת, מעורר הזדהות ותהיות לגבי מעמדו של המורֶה במערכת החינוך הישראלית על כל קשייה ומעט תקוותיה. אפשר היה מעט לפתח את הרעיון לספר מעט יותר ארוך ומעניין.