סיפורים בלתי רצוניים

by Orly Castel-Bloom, אורלי קסטל-בלום (Author's Hebrew Name), רחלי כהן (Narrator)

סיפורים בלתי־רצוניים, שנולד כאן מחדש, בעריכה חדשה, הוא אורלי קסטל־בלום באחד משיאיה. זה ספר צבעוני, רב תנופה ודמיון, שנון וקורע מצחוק בניסוחיו ובהסתכלויותיו. הסגנון הקסטל־בלומי מתפרע כאן בלי גבולות.

קסטל־בלום אינה מוסרת לנו סיפור משום שיש לה מה לומר עליו, וכדי שנקפוץ ראש למים ונסיק מסקנה, נגרור את הסיפור הספציפי אל הכללי, נבנה סביבו תֶּזה. סיפוריה לא נועדו להצהיר משהו באוזנינו, אלא הם מכוּונים לפעול עלינו: הם מעמידים אותנו מול הקלישאות ההתנהגותיות שלנו, המלוּוֹת בצירופי־לשון נדושים, ומול המחשבות שמוחנו רגיל לחשוב – וכל זה כדי לבטל את שחיקתנו העצמית, לחולל בנו הזרה של עצמנו, שתביא אותנו לקלוט את האבסורדים המסחררים של היותנו ביום־יום שלנו. ואכן, דומה שלמרות המַהלכים ה"לא-ריאליסטיים" בעלילה, אנחנו מזהים את עצמנו ואת סובבינו בסיפורים ומגיבים: "כן, זה בדיוק כך!".

איך היא עושה את זה? איך היא קורעת אותנו מן ההֶרגלי? העלילה או הלשון מתקדמות אצל קסטל־בלום מתוך המרת מצבים שכיחים וצפויים במצבים אלטרנטיביים, הנמצאים "בסביבה" במרחב הידע שלנו; המופשט והכללי מומרים בַּספציפי ובַקונקרטי, ואלה זוכים לפיתוח על־פי הגיונם הפנימי. כך, למשל, כשמתחוללת מלחמה, וכולם רוצים להרגיש שהם חלק ממנה, מומר המצב ב"בּוּלימיה" ספציפית וקונקרטית של אשה לדבר בלי־הרף בווֹקי טוֹקי, אובססיה המתגלגלת לריצוף הקישון והירקון בשיש איטלקי; הרגשת שמחה של אשה מומרת בכך שהיא אמורה לשיר "הורה, עלִי עלִי"; דיבור תקיף מוחלף ב"הוצאתי פטיש ומערוך ודפקתי על השולחן"; ונער שחש לראשונה שהוא חלק מהעולם הזה נעשה מי ש"שומע לראשונה בחייו משחק כדורגל". במקרים אחרים מומר דבר בשווה־ערך־בקירוּב: אשה האמורה להיות עדה לטיהור מי נהר בשעת בצורת רואה ש"משחיזים את המים", וכשהיא מפללת מן־הסתם בכל מאודה להשביע את רעבונה בדג מטוגן ומוזהב במחבת, ממיר זאת הסיפור ב"היא ראתה דג ענק משתזף על ספסל". לכך מתווספים עשרות כדורי־שלג המתגלגלים הרחק־הרחק בהיפרבולות משעשעות, כגון, מישהו יורק כמו גבר ו"מתיז את הרוק בקשת ישר לצנרת של הביוב, וכל העסק זורם בצינורות עוד יותר גדולים, שמתחברים לנחל שמתחבר לים, שמתחבר לאוניות שנוסעות למדגסקר". התחבולה העיקרית של הטקסט הקסטל־בלומי היא מימוש של המטפורות והאידיומים והפיכתם מלשון למציאות, כמו בסיפור על אשה שחשבה "שתוכל לקחת את החוק לידיים, לחבקו [...] גם להחליף לו חיתול ולעשות לו אמבטיה טובה [...] כמו גור זאבים צולע".
ככה הופכת העלילה מרצף ריאליסטי חלק וצפוי לקולאז' מתיז ניצוצות ססגוניים סוריאליסטיים.

Genres: Short Stories

3 pages, Audiobook

First published January 1, 1993

About the author

Orly Castel-Bloom (Hebrew: אורלי קסטל-בלום‎) is an Israeli author.

Orly Castel-Bloom was born in north Tel Aviv in 1960, to a family of Egyptian Jews. Until the age of three, she had French nannies and spoke only French. She studied film at the Beit Zvi School for the Performing Arts in Ramat Gan.

Castel-Bloom lives in Tel Aviv and has two children.

Castel-Bloom's first collection of short stories, Not Far from the Center of Town, was published in 1987 by Am Oved. She is the author of 11 books, including collections of short fiction and novels. Her 1992 novel Dolly City, has been included in the UNESCO Collection of Representative Works, and in 1999 she was named one of the fifty most influential women in Israel. Dolly City has been performed as a play in Tel Aviv.

In Free Radicals, Castel-Bloom stopped writing in the first-person. In Human Parts (2002) she was the first Israeli novelist to address the subject of Palestinian suicide bombings. Her anthology of short stories You Don't Argue with Rice, was published in 2003. Castel-Bloom has won the Prime Minister's award twice, the Tel Aviv award for fiction and was nominated for the Sapir Prize for Literature.

Israeli literary critic Gershon Shaked called her a postmodern writer who "communicates the despair of a generation which no longer even dreams the dreams of Zionist history."

Reviews

[Siv30 · Rating 3 out of 5]

לסקירה מפורטת בעברית ואנגלית, קישור לבלוג שלי -

https://sivi-the-avid-reader.com/סיפו...