מה שאבד בזמן הוא רומן ביוגרפי על שני חברים, נורית גרץ ועמוס עוז שמדברים על מה שאבד בזמן. החיים עצמם, משפחה, אהבה, מקום, נאמנות, בגידה. ולא מעט גם על האמנות ועל המוות, ועל מה שמחבר, אולי, את הכול.
השיחה בין השניים נמשכה עשרות שנים, בעתות שלום ובמלחמות, בפגישות משפחתיות בקיבוץ חולדה, בפגישות עבודה, במכתבים שחצו אוקיאנוסים ובהמון שיחות טלפון, שהאחרונות התנהלו כשעוז שכב על ערש דווי.
בשיחות האלו השאיר עוז בידיה של גרץ צוואה ספרותית מצמררת. הספר הזה הוא המימוש של הצוואה הזאת. הוא כתוב במסורת הרומן הביוגרפי התיעודי שגרץ יצרה לו נוסח אישי ומקורי (אל מה שנמוג, 1997; על דעת עצמו: ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן, 2008 וים ביני ובינך, 2015), שזכה לשבחים מופלגים של הביקורת, וקנה לו עשרות אלפי קוראים נלהבים.
Nurith Gertz (Hebrew: נורית גרץ) is an Israeli Professor Emerita of Hebrew literature and film at The Open University of Israel. She served as head of the theoretical track at the Department of Film and Television, at Tel Aviv University, and heads the Department of Culture and Production at Sapir College.
מאלה שחודרים עמוק עמוק. מעוררים געגוע למשהו, מישהו, שלא באמת היה שם, אבל בכל זאת חסר. לא רק לאוהבי עמוס עוז, אלא לכל מי שאוהב את השפה העברית ואת הארץ הקטנה והאומללה שלנו.
במידה רבה זה מרגיש אפולוגטיקה - עדינה אמנם - כלפי הטענות של גליה עוז. זה כן מעלה בי רצון לקרוא את הצד שלה, וגם רצון להניח לו. אך מעבר לזה ועם זאת, המחשבה העיקרית שעולה זאת: מתוך כמה כאב נולדנו - כמדינה, כספרות, כבני אדם בכלל. אפשר להגיד תודה על כל קורטוב של שפיות. שלא לדבר על היכולת לעבד טראומה לגילויים קטנים של חמלה, אנושיות ויופי.