What do you think?
Rate this book
בין השורות
מִיתָה זֹאת אָמָּנוּת, כְּכָל דָּבָר אַחֵר. קיגן נוקס עוֹשׂה אֶת זֶה בְּצוּרָה טוֹבָה בְּיוֹתֵר. קיגן בן התשע-עשרה מתכוון לחיות בביתו שבמדבר עד סוף ההיסטוריה. יש לו מספיק מה לקרוא, שלא לדבר על זהותו הסודית כ-א' יורק, משורר מסתורי שכבש בסערה את עולם הספרות. כשהסוכנת הספרותית שלו מזמינה את קיגן להתארח בביתה, הוא לא מצפה להישאר שם במשך זמן רב. הוא גם לא מצפה לפגוש את פרופסור ריוּ הירוטה.
ריו הירוטה, מרצה לספרות אנגלית, חוקר את הנושא החביב עליו: המשורר האניגמטי א' יורק. הירו לא מודע לכך שהנער הזועף שמגיע לשיעור שלו הוא יורק בכבודו עצמו – אבל הוא נמשך ליופיו של קיגן ולשכלו החריף.
הירו לא מתכוון להתחיל שום דבר, החיים עם פוסט טראומה קשים מספיק גם בלי להוסיף אדם שני למשוואה. אבל לקיגן יש רעיונות משלו, ולא הוא ולא הירו מסוגלים לעצור בעד עצמם. אולי, גם אהבה היא אמנות, כזו שהם יכולים ליצור ביחד, אם צלקות העבר ופצעי ההווה לא יפרידו ביניהם.
ריו הירוטה, מרצה לספרות אנגלית, חוקר את הנושא החביב עליו: המשורר האניגמטי א' יורק. הירו לא מודע לכך שהנער הזועף שמגיע לשיעור שלו הוא יורק בכבודו עצמו – אבל הוא נמשך ליופיו של קיגן ולשכלו החריף.
הירו לא מתכוון להתחיל שום דבר, החיים עם פוסט טראומה קשים מספיק גם בלי להוסיף אדם שני למשוואה. אבל לקיגן יש רעיונות משלו, ולא הוא ולא הירו מסוגלים לעצור בעד עצמם. אולי, גם אהבה היא אמנות, כזו שהם יכולים ליצור ביחד, אם צלקות העבר ופצעי ההווה לא יפרידו ביניהם.
205 pages, ebook
Published January 1, 2025
1 person is currently reading
3 people want to read
Ratings & Reviews
Friends & Following
Create a free account to discover what your friends think of this book!
Community Reviews
Displaying 1 - 2 of 2 reviews
March 20, 2025
רומן להט"בי מודרני בין משורר צעיר לבין מרצה לספרות באוניברסיטה. כתוב טוב ומושך. משלב סוגיות של פוסט טראומה עם שיקום נפשי, מציאת משפחה והרבה ניתוחים ספרותיים. מומלץ.
December 6, 2025
סיפור אהבה אינטלקטואלי ופוסט-טראומטי בין שני גברים: קיגן הוא בחור צעיר שבילה את שנות התבגרותו עובר בין בתי אומנה נוראיים יותר ויותר, וכיום נמצא תחת חסותה של אוליביה, פרופסור באוניברסיטה אמריקאית, וכותב שירה תחת שם העט א. יורק. הירו הוא שורד שבי אליו נפל במהלך שירותו בצבא ארה"ב ובמהלכו איבד את הזרוע שלו, וכיום מרצה לספרות אנגלית באותה אוניברסיטה כמו אוליביה, ומומחה לשירתו של א. יורק. וכמובן, להירו אין מושג שקיגן הוא המשורר האהוב עליו.
זה ספר רומנטי יפה, כואב ומורכב, שנע בין הריאליסטי (החיים לא קלים! מערכות יחסים בוגרות זה לא פשוט!) לסמי-פנטסטי (אנחנו בעיירה אמריקאית חסרת שם, והעלילה מצייתת למבנה ולטרופים הרומנטיים הקלאסיים). כיאה לספר שדמויותיו הראשיות הן אקדמאי חוקר שירה ומשורר חנון שקורא כל מה שנקרה בדרכו, הוא גם מלא בדיונים פילוסופיים ורפרנסים ספרותיים, משהו שאפילו לי (אני אקדמאית חוקרת ספרות בעצמי) היה לעיתים קצת מסורבל ומכביד. אבל גם היו לא מעט רגעים של הנאה רבה מהרפרנסים לשירים מוכרים. והרבה יותר מהחפירות האקדמיות, הספר מלא בקשיים של שתי הדמויות האלו להיפתח, להיחשף, לדבר, לסמוך על מישהו אחר. וזה הרבה יותר מעניין ויפה (ויפים במיוחד הרגעים בהם הדיון האינטלקטואלי משתלב באישי ומוביל לחשיפה רגשית של הדמויות). הכתיבה גם היא יפהפייה, לרוב מאוד זורמת, ובעיקר מכניסה אותנו היטב לתוך נקודות המבט של שתי הדמויות הראשיות, השפה והמחשבות שלהם. הם מדברים באופן שנשמע מאוד אמיתי ויומיומי, ו(בעיקר קיגן) משתמשים בסלנג וקללות. וחשוב לציין: יש כאן גם סצינות מיניות. לא המון, ועדיין, המיניות והמשיכה מאוד נוכחות. ובעיניי נכתבות באופן מאוד מוצלח וזורם (ובמילים אחרות: זה לא קרינג'י. אבל זה גם עניין של טעם כמובן).
ועכשיו לדברים שפחות עבדו לי לאורך הקריאה:
סגנון הכתיבה: הספר כתוב בזמן הווה. מצד אחד זה יוצר מיידיות וזרימה בקריאה, ומצד שני זה לפעמים מבלבל, ואני לא בטוחה מה קרה מתי, מתי אנחנו בהווה של הדמות ומתי בזכרונות שלה (זכרונות של משהו שקרה לפני שנים או לפני יום).
עוד אלמנט סגנוני בולט הוא שימוש מרובה בפסוקיות לוואי מהסוג הזה: "מודה לרון, הירו עוצר במלתחות. [...] רכוב על האופנוע, הוא שוקל לצאת לסיבוב." (זאת דוגמה מפסקה אחת - כך היא נפתחת ונסגרת.) באנגלית פסוקיות כאלו נקראות participle phrases ואני מודה ומתוודה: גם לי יש נטייה להשתמש בהן הרבה בכתיבה שלי באנגלית. אז מי אני שאגיד משהו! ובכל זאת, אני חושבת שזה בלט לי כאן כי העברית פחות ידידותית למבנים כאלו, או סתם כי השימוש בהן תכוף מדי.
זמן/מקצב ועלילה: היו רגעים שלא קלטתי איפה אנחנו בזמן, פה ושם כי חזרנו אחורה בזמן במעבר בין נקודות המבט (בשביל מה?), ולפעמים כי קפצנו קדימה בזמן ולא ברור לי כמה ובעיקר למה. בשלב מסויים הדמויות מדברות על איך הם מכירים זה את זה רק חודש, וזה הרגיש לי מעט מדי? ממש? אולי הם התכוונו שעבר חודש מאז שהתחילו לשכב? ואם כך המצב, החודש הזה עף ממש מהר...
במיוחד באמצע הספר, הרגשתי שאנחנו רצות מהר מדי: שיש את כל ה-beats המוכרים של רומאנס אבל בין לבין חסרה לי עוד קצת בנייה של ההיכרות בין הדמויות. מצד אחד יש יופי של בילד-אפ עד לרגע שבו הם מממשים את המשיכה ביניהם, ומצד שני, ברגע האמת זה הרגיש לי מהר מדי, ובסופו של דבר לא הבנתי מה היה הטריגר למימוש הזה, סוף סוף (חשבתי שהבנתי את הסיבה, אבל אז אחת הדמויות אמרה משהו שסתר את זה).
מה שכן, לקראת סוף הספר מגיעה חלופת מכתבים שהייתה פשוט נהדרת, ונתנה לי בדיוק את מה שרציתי והיה לי חסר מוקדם יותר בספר: עוד שיחות בין קיגן להירו, עוד חשיפות אישיות בלי לחשוף הכל, אבל באופן שמפזר רמזים, ובעיקר בונה אינטימיות ביניהם. וגם משחק יפה עם הזהות הבדויה של קיגן. וכמובן, למדיום האפיסטולרי יש איכויות כל כך מעניינות: מתח בין חשיפה לסודיות, קירבה ומרחק... זה ללא ספק אחד השיאים של הספר.
חוץ מזה, וזה לחלוטין עניין של טעם: אני אישית לא מתחברת להבדלי גיל ולהבדלי גודל ברומאנס שלי. פער הגילאים (קיגן בן 19 והירו בן 33) הוא עניין והוא מדובר: זה בעצם אלמנט מרכזי במורכבות של הקשר ביניהם, אז גם אם אישית הייתי מעדיפה משהו טיפה פשוט יותר ופחות בעייתי - זה בסדר גמור. וגם הסייז קינק הוא בסדר גמור, פשוט לא הקטע שלי. וזה לא שזה כזה מרכזי ומשתלט (אחרת לא הייתי מסוגלת ליהנות מהקריאה), אבל כן חוזר על עצמו כמה פעמים (דברים בסגנון, "וואו, הוא *גדול*") ואני בטוחה שיש מי שזה בדיוק מה שהן יעופו עליו.
בקיצור, זה ספר מקסים ויוצא דופן בעברית, שמשלב עיסוק בכתיבה, פילוסופיה, פוליטיקה, ופסיכולוגיה בתוך רומאנס קווירי שיש בו הרבה טרופים מוכרים סך הכל (עבודה בבית קפה ומציאת חברים, התקפי חרדה, כריסמס, חלופת אימיילים). אם הייתה לי שליטה בעניין הייתי מציעה לערוך אותו עוד קצת, ואולי גם לתרגם לאנגלית – אין סיבה שהוא לא יעבוד בחו"ל, ויעבוד מצוין.
זה ספר רומנטי יפה, כואב ומורכב, שנע בין הריאליסטי (החיים לא קלים! מערכות יחסים בוגרות זה לא פשוט!) לסמי-פנטסטי (אנחנו בעיירה אמריקאית חסרת שם, והעלילה מצייתת למבנה ולטרופים הרומנטיים הקלאסיים). כיאה לספר שדמויותיו הראשיות הן אקדמאי חוקר שירה ומשורר חנון שקורא כל מה שנקרה בדרכו, הוא גם מלא בדיונים פילוסופיים ורפרנסים ספרותיים, משהו שאפילו לי (אני אקדמאית חוקרת ספרות בעצמי) היה לעיתים קצת מסורבל ומכביד. אבל גם היו לא מעט רגעים של הנאה רבה מהרפרנסים לשירים מוכרים. והרבה יותר מהחפירות האקדמיות, הספר מלא בקשיים של שתי הדמויות האלו להיפתח, להיחשף, לדבר, לסמוך על מישהו אחר. וזה הרבה יותר מעניין ויפה (ויפים במיוחד הרגעים בהם הדיון האינטלקטואלי משתלב באישי ומוביל לחשיפה רגשית של הדמויות). הכתיבה גם היא יפהפייה, לרוב מאוד זורמת, ובעיקר מכניסה אותנו היטב לתוך נקודות המבט של שתי הדמויות הראשיות, השפה והמחשבות שלהם. הם מדברים באופן שנשמע מאוד אמיתי ויומיומי, ו(בעיקר קיגן) משתמשים בסלנג וקללות. וחשוב לציין: יש כאן גם סצינות מיניות. לא המון, ועדיין, המיניות והמשיכה מאוד נוכחות. ובעיניי נכתבות באופן מאוד מוצלח וזורם (ובמילים אחרות: זה לא קרינג'י. אבל זה גם עניין של טעם כמובן).
ועכשיו לדברים שפחות עבדו לי לאורך הקריאה:
סגנון הכתיבה: הספר כתוב בזמן הווה. מצד אחד זה יוצר מיידיות וזרימה בקריאה, ומצד שני זה לפעמים מבלבל, ואני לא בטוחה מה קרה מתי, מתי אנחנו בהווה של הדמות ומתי בזכרונות שלה (זכרונות של משהו שקרה לפני שנים או לפני יום).
עוד אלמנט סגנוני בולט הוא שימוש מרובה בפסוקיות לוואי מהסוג הזה: "מודה לרון, הירו עוצר במלתחות. [...] רכוב על האופנוע, הוא שוקל לצאת לסיבוב." (זאת דוגמה מפסקה אחת - כך היא נפתחת ונסגרת.) באנגלית פסוקיות כאלו נקראות participle phrases ואני מודה ומתוודה: גם לי יש נטייה להשתמש בהן הרבה בכתיבה שלי באנגלית. אז מי אני שאגיד משהו! ובכל זאת, אני חושבת שזה בלט לי כאן כי העברית פחות ידידותית למבנים כאלו, או סתם כי השימוש בהן תכוף מדי.
זמן/מקצב ועלילה: היו רגעים שלא קלטתי איפה אנחנו בזמן, פה ושם כי חזרנו אחורה בזמן במעבר בין נקודות המבט (בשביל מה?), ולפעמים כי קפצנו קדימה בזמן ולא ברור לי כמה ובעיקר למה. בשלב מסויים הדמויות מדברות על איך הם מכירים זה את זה רק חודש, וזה הרגיש לי מעט מדי? ממש? אולי הם התכוונו שעבר חודש מאז שהתחילו לשכב? ואם כך המצב, החודש הזה עף ממש מהר...
במיוחד באמצע הספר, הרגשתי שאנחנו רצות מהר מדי: שיש את כל ה-beats המוכרים של רומאנס אבל בין לבין חסרה לי עוד קצת בנייה של ההיכרות בין הדמויות. מצד אחד יש יופי של בילד-אפ עד לרגע שבו הם מממשים את המשיכה ביניהם, ומצד שני, ברגע האמת זה הרגיש לי מהר מדי, ובסופו של דבר לא הבנתי מה היה הטריגר למימוש הזה, סוף סוף (חשבתי שהבנתי את הסיבה, אבל אז אחת הדמויות אמרה משהו שסתר את זה).
מה שכן, לקראת סוף הספר מגיעה חלופת מכתבים שהייתה פשוט נהדרת, ונתנה לי בדיוק את מה שרציתי והיה לי חסר מוקדם יותר בספר: עוד שיחות בין קיגן להירו, עוד חשיפות אישיות בלי לחשוף הכל, אבל באופן שמפזר רמזים, ובעיקר בונה אינטימיות ביניהם. וגם משחק יפה עם הזהות הבדויה של קיגן. וכמובן, למדיום האפיסטולרי יש איכויות כל כך מעניינות: מתח בין חשיפה לסודיות, קירבה ומרחק... זה ללא ספק אחד השיאים של הספר.
חוץ מזה, וזה לחלוטין עניין של טעם: אני אישית לא מתחברת להבדלי גיל ולהבדלי גודל ברומאנס שלי. פער הגילאים (קיגן בן 19 והירו בן 33) הוא עניין והוא מדובר: זה בעצם אלמנט מרכזי במורכבות של הקשר ביניהם, אז גם אם אישית הייתי מעדיפה משהו טיפה פשוט יותר ופחות בעייתי - זה בסדר גמור. וגם הסייז קינק הוא בסדר גמור, פשוט לא הקטע שלי. וזה לא שזה כזה מרכזי ומשתלט (אחרת לא הייתי מסוגלת ליהנות מהקריאה), אבל כן חוזר על עצמו כמה פעמים (דברים בסגנון, "וואו, הוא *גדול*") ואני בטוחה שיש מי שזה בדיוק מה שהן יעופו עליו.
בקיצור, זה ספר מקסים ויוצא דופן בעברית, שמשלב עיסוק בכתיבה, פילוסופיה, פוליטיקה, ופסיכולוגיה בתוך רומאנס קווירי שיש בו הרבה טרופים מוכרים סך הכל (עבודה בבית קפה ומציאת חברים, התקפי חרדה, כריסמס, חלופת אימיילים). אם הייתה לי שליטה בעניין הייתי מציעה לערוך אותו עוד קצת, ואולי גם לתרגם לאנגלית – אין סיבה שהוא לא יעבוד בחו"ל, ויעבוד מצוין.
Displaying 1 - 2 of 2 reviews