What do you think?
Rate this book
כתב כמויות [Quantity Writer]
"לתכנן למישהו בית זה לא דבר טכני", עניתי לה, "בית הוא רק קופסה, אבל היא צריכה לדעת להכיל את הדבר הזה שנקרא 'חיים' : את הגוף הפיזי שלכם ואת השינויים שיעברו עליו, את הזיכרונות שהיו ויהיו לכם, את החלומות שהיו ויהיו, את השמחות, הצער, האהבות, הריבים… אני מאמינה שכדי לאפשר לדבר כל־כך מורכב לצמוח, הקופסה צריכה להיות מאוד פשוטה – היא צריכה לדעת איפה היא מתחילה ואיפה היא נגמרת, לדעת להכניס אור נכון ואוויר טוב. כל השאר – זו תעלומה אחת גדולה". יסמין, אדריכלית בשנות אמצע החיים, היא מסוג האנשים שכיף להכיר וקל לסמוך עליהם. כבעלת ותק וניסיון היא יכולה בקלות למיין, לכמת ולסדר את טבלאות האקסל כדי לתכנן ולהתאים בתים לאנשים, וההפך. היא עצמה חיה רוב הזמן בחוץ, נקרא לזה במרפסת. היא רווקה, ללא ילדים משלה ונוח לה ככה. אבל יסמין מתעייפת. נדמה לה שראתה כבר את כל הבתים ופגשה את כל סוגי הלקוחות והיא מחליטה לקחת לעצמה פסק זמן מקצועי. בדיוק אז, תקרית מביכה במיוחד מפגישה אותה עם יוחאי, אקס מיתולוגי שמזמין אותה לתכנן עוד בית אחד אחרון, לו ולאשתו. בניית הבית הזה תוביל לרצף אירועים שישבשו את שגרת חייה עד ליסודות, ותביא את יסמין לבחינה מחודשת של הבחירות שעשתה, מול פקח לא קרוא וכלל לא צפוי. כתב כמויות מציע התבוננות מלאה רגישות, חמלה והומור על מערכות השלד, הקונסטרוקציות של הדברים, משחק עם הציפיות (המתוחכמות, השמרניות, המבולבלות) שלנו למפגש בין גברים ונשים, יהודים וערבים, ובוחן מושגים של בית, משפחה ואהבה.
Please This audiobook is in Hebrew.
Please This audiobook is in Hebrew.
Audible Audio
Published January 3, 2025
Ratings & Reviews
Friends & Following
Create a free account to discover what your friends think of this book!
Community Reviews
Displaying 1 of 1 review
February 13, 2026
בסך הכול נהניתי מהקריאה, זו קריאה קולחת ומעניינת ברובה על נושאים שמעניינים אותי, ושלרוב כתובים פה היטב ובאופן מורכב. הייתי רוצה הרבה יותר עיסוק באדריכלות, אבל זו שריטה אישית שלי, אובייקטיבית היה המון. העיסוק בפוליטיקה הכי יצרית והכי מאיימת במחוזותינו הפתיע אותי בפתיחות ובהרחבה שלו, אבל היה משכנע ונכון לסיפור.
הייתי כבר מוכנה לתת חמישה כוכבים בהתלהבות רבה, אבל לאורך הספר דברים שצצו בהתחלה בשוליים התחילו להפריע ולהתיש אותי, ובסוף נשארתי אמביוולנטית כקוראת.
הספר מרגיש מאוד אישי, כפי שמתבטא במיוחד ברשימת התודות, שכוללת פחות או יותר את כל הדמויות בספר בשינוי שמות.
היות שאני לא אוהבת לסקור ולהעיר על החיים האישיים של אנשים, הסקירה כאן תהיה מצומצמת יחסית למה שעבר לי בראש תוך כדי הקריאה.
אבל בקצרה, הרבה מהמחשבות שעלו בי (ושכתבתי בסקירה) לגבי הספר "מי שסוכתו נופלת" של צבי בן מאיר רלוונטיות גם כאן, וזה עבד לי עוד פחות.
למיטב הבנתי, הגיבורה היא א-רומנטית ואל-הורית, ולאורך חלק גדול מהספר היא מתבחבשת עם עצמה ועם בני זוג מתחלפים האם מותר לה לא לרצות את מה שהיא לא רוצה, האם זה נורמלי, האם מותר לה להיות לא נורמלית, וחוזר חלילה. לצערי אין הרבה התקדמות עם התמה הזו לאורך הקריאה. ובניגוד לספר של בן מאיר - שלכל הפחות כולל כמה פרקים יפהפיים על התשוקה האמיתית שלו, שהיו משכנעים לעילא הרבה יותר מכל ההתבחבשות - כאן אין אפילו את זה. לא היה שום תיאור קסום של הלבד הנעים והנינוח שלה, שעליו היא מתענגת. בכל פעם שהיא לבד, היא מדוכדכת או עייפה או בורחת ממשהו. לא השתכנעתי שזו משאת נפשה שעליה היא נאבקת מול כל הנורמות של העולם.
כמו בן מאיר, גם הגיבורה פה מאוד רוצה להיות בסדר, לא יודעת בעיני מי - החברים שלה, הקוראים, עצמה. אבל בינינו, הבעיה האמיתית היא לא העניין (שעליו היא לא מפסיקה להתלונן) כי החברים/משפחה/בני זוג שלה לא מקבלים אותה כפי שהיא, אלא שהיא עצמה לא מקבלת את עצמה ולא סגורה על מה היא רוצה, ועל הדרך פוגעת באחרים לא מעט.
קראתי לא מעט ספרים על אנשים קווירים, א-מיניים, א-רומנטיים, אל-הוריים, ביחסים מרחוק, ביחסים פתוחים, סטוצים, יזיזים, מה לא. הכול קיים ומותר. הספר אפילו לא מציע את האלטרנטיבות האלה, הוא פשוט סובב כל הזמן סביב "מה לא בסדר בי?" ו"האם אני רוצה להיות בסדר?", בלי להגיע לפתרון. זה הכי בולט במשפט האחרון, שפשוט היה מייאש, כאילו לא עברנו איתה את כל מה שעברנו לאורך לא מעט פרקים.
כמו כן, לא ממש קניתי את התיאור של הדודה האל-הורית שממש אוהבת ילדים אבל "תמיד שמחה להחזיר אותם להורים שלהם בסוף היום", ועם זאת תמיד זמינה בהתראה של רגע לאסוף ילד מהגן, מארחת קייטנת חלומות קבועה לחבורה גדולה של ילדים צוהלים, וכל הילדים תמיד נוהים אחריה בלי אף צל של קונפליקט, קפריזה או טנטרום. אפילו סבתות שגידלו ילדים ברצון ובאהבה בדרך כלל לא מתנהגות ככה. לא שאין אנשים אל-הוריים שמאוד אוהבים ילדים של אחרים - בוודאי שיש - אבל התיאור הזה היה מוקצן ואידאלי מדי לטעמי, כאילו היא מנסה לצאת בסדר שוב - מול עצמה? מול הקוראים? - במקום להראות לפחות בסצנה אחת משהו כמו "וואלה, לפעמים לא בא לי לארח/לאסוף/לשחק עם ילד וזה בסדר, בחרתי שלא תהיה לי חובה כזו בחיי".
נוכח התמה המהותית הזו של (חוסר) זוגיות, משפחה וילדים, גם בלט לי יותר ויותר עם הקריאה שאין כמעט עיסוק במשפחה שלה - נדמה לי שההורים שלה הוזכרו בקושי בכמה משפטים בודדים - ובכלל מעט מאוד שיח על הילדות שלה, למעט יחסים עם חברות וחברים. התמה של משפחה היא נוכחת-נפקדת בסיפור, מרחפת מעליו וכאילו לא נוגעת, אבל בעצם מטילה עליו צל. לא רק שאנחנו לא נכנסים לנושא הזה לעומק, למעשה הסיפור כאילו בורח ממנו כל הזמן, ולא פעם זה מרגיש כמו לרדוף אחרי הזנב של עצמך.
לכן בסופו של דבר היה לי קשה לשהות בראש של הגיבורה, ואת הרבע האחרון של הספר סיימתי קצת על אדים.
אבל עדיין, התמות האחרות היו כל כך מעניינות, כתובות בצורה מורכבת אבל גם טבעית, שממש היה לי כיף לקרוא.
בשמחה הייתי נשארת רק איתן, נותנת לגיבורה לקרוא לעצמה "רוח חופשית" בלי לעשות דרמות, וקוראת ספר נוסף רק על העבודה שלה עם לקוחות בשיפוץ בתים.
הייתי כבר מוכנה לתת חמישה כוכבים בהתלהבות רבה, אבל לאורך הספר דברים שצצו בהתחלה בשוליים התחילו להפריע ולהתיש אותי, ובסוף נשארתי אמביוולנטית כקוראת.
הספר מרגיש מאוד אישי, כפי שמתבטא במיוחד ברשימת התודות, שכוללת פחות או יותר את כל הדמויות בספר בשינוי שמות.
היות שאני לא אוהבת לסקור ולהעיר על החיים האישיים של אנשים, הסקירה כאן תהיה מצומצמת יחסית למה שעבר לי בראש תוך כדי הקריאה.
אבל בקצרה, הרבה מהמחשבות שעלו בי (ושכתבתי בסקירה) לגבי הספר "מי שסוכתו נופלת" של צבי בן מאיר רלוונטיות גם כאן, וזה עבד לי עוד פחות.
למיטב הבנתי, הגיבורה היא א-רומנטית ואל-הורית, ולאורך חלק גדול מהספר היא מתבחבשת עם עצמה ועם בני זוג מתחלפים האם מותר לה לא לרצות את מה שהיא לא רוצה, האם זה נורמלי, האם מותר לה להיות לא נורמלית, וחוזר חלילה. לצערי אין הרבה התקדמות עם התמה הזו לאורך הקריאה. ובניגוד לספר של בן מאיר - שלכל הפחות כולל כמה פרקים יפהפיים על התשוקה האמיתית שלו, שהיו משכנעים לעילא הרבה יותר מכל ההתבחבשות - כאן אין אפילו את זה. לא היה שום תיאור קסום של הלבד הנעים והנינוח שלה, שעליו היא מתענגת. בכל פעם שהיא לבד, היא מדוכדכת או עייפה או בורחת ממשהו. לא השתכנעתי שזו משאת נפשה שעליה היא נאבקת מול כל הנורמות של העולם.
כמו בן מאיר, גם הגיבורה פה מאוד רוצה להיות בסדר, לא יודעת בעיני מי - החברים שלה, הקוראים, עצמה. אבל בינינו, הבעיה האמיתית היא לא העניין (שעליו היא לא מפסיקה להתלונן) כי החברים/משפחה/בני זוג שלה לא מקבלים אותה כפי שהיא, אלא שהיא עצמה לא מקבלת את עצמה ולא סגורה על מה היא רוצה, ועל הדרך פוגעת באחרים לא מעט.
קראתי לא מעט ספרים על אנשים קווירים, א-מיניים, א-רומנטיים, אל-הוריים, ביחסים מרחוק, ביחסים פתוחים, סטוצים, יזיזים, מה לא. הכול קיים ומותר. הספר אפילו לא מציע את האלטרנטיבות האלה, הוא פשוט סובב כל הזמן סביב "מה לא בסדר בי?" ו"האם אני רוצה להיות בסדר?", בלי להגיע לפתרון. זה הכי בולט במשפט האחרון, שפשוט היה מייאש, כאילו לא עברנו איתה את כל מה שעברנו לאורך לא מעט פרקים.
כמו כן, לא ממש קניתי את התיאור של הדודה האל-הורית שממש אוהבת ילדים אבל "תמיד שמחה להחזיר אותם להורים שלהם בסוף היום", ועם זאת תמיד זמינה בהתראה של רגע לאסוף ילד מהגן, מארחת קייטנת חלומות קבועה לחבורה גדולה של ילדים צוהלים, וכל הילדים תמיד נוהים אחריה בלי אף צל של קונפליקט, קפריזה או טנטרום. אפילו סבתות שגידלו ילדים ברצון ובאהבה בדרך כלל לא מתנהגות ככה. לא שאין אנשים אל-הוריים שמאוד אוהבים ילדים של אחרים - בוודאי שיש - אבל התיאור הזה היה מוקצן ואידאלי מדי לטעמי, כאילו היא מנסה לצאת בסדר שוב - מול עצמה? מול הקוראים? - במקום להראות לפחות בסצנה אחת משהו כמו "וואלה, לפעמים לא בא לי לארח/לאסוף/לשחק עם ילד וזה בסדר, בחרתי שלא תהיה לי חובה כזו בחיי".
נוכח התמה המהותית הזו של (חוסר) זוגיות, משפחה וילדים, גם בלט לי יותר ויותר עם הקריאה שאין כמעט עיסוק במשפחה שלה - נדמה לי שההורים שלה הוזכרו בקושי בכמה משפטים בודדים - ובכלל מעט מאוד שיח על הילדות שלה, למעט יחסים עם חברות וחברים. התמה של משפחה היא נוכחת-נפקדת בסיפור, מרחפת מעליו וכאילו לא נוגעת, אבל בעצם מטילה עליו צל. לא רק שאנחנו לא נכנסים לנושא הזה לעומק, למעשה הסיפור כאילו בורח ממנו כל הזמן, ולא פעם זה מרגיש כמו לרדוף אחרי הזנב של עצמך.
לכן בסופו של דבר היה לי קשה לשהות בראש של הגיבורה, ואת הרבע האחרון של הספר סיימתי קצת על אדים.
אבל עדיין, התמות האחרות היו כל כך מעניינות, כתובות בצורה מורכבת אבל גם טבעית, שממש היה לי כיף לקרוא.
בשמחה הייתי נשארת רק איתן, נותנת לגיבורה לקרוא לעצמה "רוח חופשית" בלי לעשות דרמות, וקוראת ספר נוסף רק על העבודה שלה עם לקוחות בשיפוץ בתים.
Displaying 1 of 1 review