מומיק

by דויד גרוסמן, דויד גרוסמן, עידן אלתרמן (Narrator)

בירושלים של סוף שנות החמישים נחלץ מומיק בן התשע, בנם היחיד של זוג ניצולי שואה, לשחרר את הוריו מסיוטיהם. באומץ של מי שאין לו ברירה הוא נאבק לשחרר את ארץ שם מתוך שתיקותיהם, מרסיסי הזיכרונות שלהם, מסיפורי ילדים שהוא מכיר, ומן המיתוסים הישראליים של השנים ההן. הוא נלחם למען הוריו, ועיקר מאבקו הוא בחיה הנאצית, זו שטרפה את חייהם, זו שיכולה לצאת מכל חיה "אם רק יתנו לה את הטיפול המתאים ואת האוכל המתאים". זהו סיפור מרגש ומטלטל, הנוגע בפשטות ילדית בשורשי השאלות הגדולות שמעוררת השואה. 'מומיק' ראה אור לראשונה ב-1986, כחלק הראשון של הרומאן "עיין ערך אהבה" והפך לקולו של דור שלם שנולד אחרי השואה. הנוסח שבספר זה ערוך מחדש. "'מומיק' הוא אחד המעללים הגדולים של הספרות המודרנית". (ג'ורג' סטיינר)

Please This audiobook is in Hebrew.

4 pages, Audible Audio

First published January 1, 2005

About the author

Hebrew name of David Grossman

Reviews

[Siv30 · Rating 4 out of 5]

את הספר "בגוף אני מבינה" מאת גרוסמן, צלחתי בקשיים מרובים. כל כמה פסקאות רציתי להעיף אותו לכל הרוחות והשדים ושאלתי את עצמי מה עבר על האנשים שהמליצו לי עליו. מה הם חשבו לעצמם לכל הרוחות והשדים?

בקשיים מרובים זה ממש אנדרסטייטמנט, עד כדי כך סבלתי שהחוויה זכורה לי גם כיום לאחר מספר שנים כגריסת חצץ.

לכן, כשאותם האנשים המליצו על "מומיק" היססתי נורא ודחיתי את הקריאה. כך אחרי שנים שבהן לא רציתי לשחזר את חווית הסבל מצאתי את עצמי מופתעת מנובלה קטנה ומטלטלת שחודרת עד לקצות העצבים.

מומיק, היה בן 9 כשהביאו את סבא אנשל לגור איתם.

סבא אנשל, כמו ההורים של מומיק וגם השכנים באו מ "שם". המקום הארור הזה, שאסור לדבר עליו, שבו החיה הנאצית השתוללה ויכולה למעשה לצאת מכל חיה ואדם.

מומיק יוצא למסע מיוסר, שבו הוא מנסה לשכנע את החיה לצאת אליו, להילחם איתה וכך להציל את ההורים והשכנים שלו.

קראתי ספרים שמתארים את החוויה של בני דור שני. אבל אף ספר לא התקרב לחווית הקריאה הדחוסה והמדוייקת שב"מומיק".

לדוגמא ב"שואה שלנו" היה חסר המימד של הטירוף שרודף את מומיק, האקסטזה כמעט עד אובדן חושים לשחרר את הקרובים לו מהחיה. יש משהו מאוד נאיבי ותמים בניסיון הזה ומאידך מאוד בוגר ואמין ביכולת לשחזר את הטירוף.

ההירואיות והטראגיות שבדמותו של מומיק שנלחם במפלצת חסרת פנים נוגעת ללב. במיוחד ההיפוך שבין תפקידי ההורה ילד, כאשר הילד יוצא להגן ולהציל את ההורים על חשבון שפיותו.

גרוסמן הולך בעדינות על הקו המתעתע שבין אור לחושך, בין ילדות לבגרות:

"ובמחסן החשוך הוא מחכה עוד קצת. אולי זה קצת מידי בשביל החיה, אבל בנתיים קשה לו להישאר כמו שבאמת צריך בשביל לגרות אותה לצאת. גם ככה הוא לא מצליח להתאפק ומרטיב כמו איזה תינוק, וצריך לרוץ הביתה מהר להחליף." (60)

הניסיון להגיע לשורשי הרוע מתובל בביטויים אוטנטיים ובמחוות קטנות שמביאות את הקורא לבית אבא :

"הכל היא יודעת בבית. כשהיא מנגבת את המזלגות והכפות והסכינים, אחרי ארוחת הערב, היא סופרת אותם בשקט, במנגינה כזאת מזמזמת. היא יודעת כמה פרנזים יש לשטיח בסלון, ותמיד היא יודעת מה השעה בדיוק מוחלט, אפילו שאין לה שעון." (58)

וברקע סיפור החיברות או מדוייק יותר אי החיברות של מומיק, שאינו מצליח להתחבר לבני גילו כי אינו יכול להתנתק מה "שם", שמחלחל לכל אספקט אפשרי של הכאן ועכשיו בחיים שלו.

מומיק הוא ספר גדול על ילד קטן שמאבד את שפיותו לאט ובשיטתיות כמעט מדעית בגלל אירועים גדולים ורחוקים ממנו. כמו הרבה ילדים שבוודאי גדלו בצל אותה שואה שמכוננת את ההויה הישראלית על פניה השונים.

"מומיק", דוד גרוסמן
הוצאת הספריה החדשה, 2005, 120 עמ`

[Sasha · Rating 5 out of 5]

גרוסמן כותב זרם תודעתי של ילד עם עולם פנימי עשיר ומעביר דרכו רגשות של בן דור שני לניצולי שואה שאף אחד אחר לא היה יכול לכתוב כמוהו, כנראה. אני צריכה טיפול אחרי הסוף הזה

[Revi · Rating 4 out of 5]

The book is about the experiences of the second generation of Holocaust survivors in the point of view of a 9-year-old boy.
While I enjoyed the plot and characters, I found some of the stylistic choices a little irritating - no quotation marks, sentences that are two pages long, no chapter breaks. I realize that they are supposed make the writing similar to how a child would think, it was overbearing.

[Yoav Matityhu · Rating 2 out of 5]

2