What do you think?
Rate this book
מומיק
4 pages, Audible Audio
First published January 1, 2005
4 people are currently reading
28 people want to read
About the author
David Grossman
142 books1,189 followersFrom ithl.org:
Leading Israeli novelist David Grossman (b. 1954, Jerusalem) studied philosophy and drama at the Hebrew University of Jerusalem, and later worked as an editor and broadcaster at Israel Radio. Grossman has written seven novels, a play, a number of short stories and novellas, and a number of books for children and youth. He has also published several books of non-fiction, including interviews with Palestinians and Israeli Arabs. Among Grossman`s many literary awards: the Valumbrosa Prize (Italy), the Eliette von Karajan Prize (Austria), the Nelly Sachs Prize (1991), the Premio Grinzane and the Premio Mondelo for The Zig-Zag Kid (Italy, 1996), the Vittorio de Sica Prize (Italy), the Juliet Club Prize, the Marsh Award for Children`s Literature in Translation (UK, 1998), the Buxtehude Bulle (Germany, 2001), the Sapir Prize for Someone to Run With (2001), the Bialik Prize (2004), the Koret Jewish Book Award (USA, 2006), the Premio per la Pace e l`Azione Umanitaria 2006 (City of Rome/Italy), Onorificenza della Stella Solidarita Italiana 2007, Premio Ischia - International Award for Journalism 2007, the Geschwister Scholl Prize (Germany), the Emet Prize (Israel, 2007)and the Albatross Prize (Germany, 2009). He has also been awarded the Chevalier de l`Ordre des Arts et Belles Lettres (France, 1998) and an Honorary Doctorate by Florence University (2008). In 2007, his novels The Book of Internal Grammar and See Under: Love were named among the ten most important books since the creation of the State of Israel. His books have been translated into over 25 languages.
See also other authors with similar names.
Leading Israeli novelist David Grossman (b. 1954, Jerusalem) studied philosophy and drama at the Hebrew University of Jerusalem, and later worked as an editor and broadcaster at Israel Radio. Grossman has written seven novels, a play, a number of short stories and novellas, and a number of books for children and youth. He has also published several books of non-fiction, including interviews with Palestinians and Israeli Arabs. Among Grossman`s many literary awards: the Valumbrosa Prize (Italy), the Eliette von Karajan Prize (Austria), the Nelly Sachs Prize (1991), the Premio Grinzane and the Premio Mondelo for The Zig-Zag Kid (Italy, 1996), the Vittorio de Sica Prize (Italy), the Juliet Club Prize, the Marsh Award for Children`s Literature in Translation (UK, 1998), the Buxtehude Bulle (Germany, 2001), the Sapir Prize for Someone to Run With (2001), the Bialik Prize (2004), the Koret Jewish Book Award (USA, 2006), the Premio per la Pace e l`Azione Umanitaria 2006 (City of Rome/Italy), Onorificenza della Stella Solidarita Italiana 2007, Premio Ischia - International Award for Journalism 2007, the Geschwister Scholl Prize (Germany), the Emet Prize (Israel, 2007)and the Albatross Prize (Germany, 2009). He has also been awarded the Chevalier de l`Ordre des Arts et Belles Lettres (France, 1998) and an Honorary Doctorate by Florence University (2008). In 2007, his novels The Book of Internal Grammar and See Under: Love were named among the ten most important books since the creation of the State of Israel. His books have been translated into over 25 languages.
See also other authors with similar names.
Ratings & Reviews
Friends & Following
Create a free account to discover what your friends think of this book!
Community Reviews
Displaying 1 - 3 of 3 reviews
April 9, 2015
את הספר "בגוף אני מבינה" מאת גרוסמן, צלחתי בקשיים מרובים. כל כמה פסקאות רציתי להעיף אותו לכל הרוחות והשדים ושאלתי את עצמי מה עבר על האנשים שהמליצו לי עליו. מה הם חשבו לעצמם לכל הרוחות והשדים?
בקשיים מרובים זה ממש אנדרסטייטמנט, עד כדי כך סבלתי שהחוויה זכורה לי גם כיום לאחר מספר שנים כגריסת חצץ.
לכן, כשאותם האנשים המליצו על "מומיק" היססתי נורא ודחיתי את הקריאה. כך אחרי שנים שבהן לא רציתי לשחזר את חווית הסבל מצאתי את עצמי מופתעת מנובלה קטנה ומטלטלת שחודרת עד לקצות העצבים.
מומיק, היה בן 9 כשהביאו את סבא אנשל לגור איתם.
סבא אנשל, כמו ההורים של מומיק וגם השכנים באו מ "שם". המקום הארור הזה, שאסור לדבר עליו, שבו החיה הנאצית השתוללה ויכולה למעשה לצאת מכל חיה ואדם.
מומיק יוצא למסע מיוסר, שבו הוא מנסה לשכנע את החיה לצאת אליו, להילחם איתה וכך להציל את ההורים והשכנים שלו.
קראתי ספרים שמתארים את החוויה של בני דור שני. אבל אף ספר לא התקרב לחווית הקריאה הדחוסה והמדוייקת שב"מומיק".
לדוגמא ב"שואה שלנו" היה חסר המימד של הטירוף שרודף את מומיק, האקסטזה כמעט עד אובדן חושים לשחרר את הקרובים לו מהחיה. יש משהו מאוד נאיבי ותמים בניסיון הזה ומאידך מאוד בוגר ואמין ביכולת לשחזר את הטירוף.
ההירואיות והטראגיות שבדמותו של מומיק שנלחם במפלצת חסרת פנים נוגעת ללב. במיוחד ההיפוך שבין תפקידי ההורה ילד, כאשר הילד יוצא להגן ולהציל את ההורים על חשבון שפיותו.
גרוסמן הולך בעדינות על הקו המתעתע שבין אור לחושך, בין ילדות לבגרות:
"ובמחסן החשוך הוא מחכה עוד קצת. אולי זה קצת מידי בשביל החיה, אבל בנתיים קשה לו להישאר כמו שבאמת צריך בשביל לגרות אותה לצאת. גם ככה הוא לא מצליח להתאפק ומרטיב כמו איזה תינוק, וצריך לרוץ הביתה מהר להחליף." (60)
הניסיון להגיע לשורשי הרוע מתובל בביטויים אוטנטיים ובמחוות קטנות שמביאות את הקורא לבית אבא :
"הכל היא יודעת בבית. כשהיא מנגבת את המזלגות והכפות והסכינים, אחרי ארוחת הערב, היא סופרת אותם בשקט, במנגינה כזאת מזמזמת. היא יודעת כמה פרנזים יש לשטיח בסלון, ותמיד היא יודעת מה השעה בדיוק מוחלט, אפילו שאין לה שעון." (58)
וברקע סיפור החיברות או מדוייק יותר אי החיברות של מומיק, שאינו מצליח להתחבר לבני גילו כי אינו יכול להתנתק מה "שם", שמחלחל לכל אספקט אפשרי של הכאן ועכשיו בחיים שלו.
מומיק הוא ספר גדול על ילד קטן שמאבד את שפיותו לאט ובשיטתיות כמעט מדעית בגלל אירועים גדולים ורחוקים ממנו. כמו הרבה ילדים שבוודאי גדלו בצל אותה שואה שמכוננת את ההויה הישראלית על פניה השונים.
"מומיק", דוד גרוסמן
הוצאת הספריה החדשה, 2005, 120 עמ`
בקשיים מרובים זה ממש אנדרסטייטמנט, עד כדי כך סבלתי שהחוויה זכורה לי גם כיום לאחר מספר שנים כגריסת חצץ.
לכן, כשאותם האנשים המליצו על "מומיק" היססתי נורא ודחיתי את הקריאה. כך אחרי שנים שבהן לא רציתי לשחזר את חווית הסבל מצאתי את עצמי מופתעת מנובלה קטנה ומטלטלת שחודרת עד לקצות העצבים.
מומיק, היה בן 9 כשהביאו את סבא אנשל לגור איתם.
סבא אנשל, כמו ההורים של מומיק וגם השכנים באו מ "שם". המקום הארור הזה, שאסור לדבר עליו, שבו החיה הנאצית השתוללה ויכולה למעשה לצאת מכל חיה ואדם.
מומיק יוצא למסע מיוסר, שבו הוא מנסה לשכנע את החיה לצאת אליו, להילחם איתה וכך להציל את ההורים והשכנים שלו.
קראתי ספרים שמתארים את החוויה של בני דור שני. אבל אף ספר לא התקרב לחווית הקריאה הדחוסה והמדוייקת שב"מומיק".
לדוגמא ב"שואה שלנו" היה חסר המימד של הטירוף שרודף את מומיק, האקסטזה כמעט עד אובדן חושים לשחרר את הקרובים לו מהחיה. יש משהו מאוד נאיבי ותמים בניסיון הזה ומאידך מאוד בוגר ואמין ביכולת לשחזר את הטירוף.
ההירואיות והטראגיות שבדמותו של מומיק שנלחם במפלצת חסרת פנים נוגעת ללב. במיוחד ההיפוך שבין תפקידי ההורה ילד, כאשר הילד יוצא להגן ולהציל את ההורים על חשבון שפיותו.
גרוסמן הולך בעדינות על הקו המתעתע שבין אור לחושך, בין ילדות לבגרות:
"ובמחסן החשוך הוא מחכה עוד קצת. אולי זה קצת מידי בשביל החיה, אבל בנתיים קשה לו להישאר כמו שבאמת צריך בשביל לגרות אותה לצאת. גם ככה הוא לא מצליח להתאפק ומרטיב כמו איזה תינוק, וצריך לרוץ הביתה מהר להחליף." (60)
הניסיון להגיע לשורשי הרוע מתובל בביטויים אוטנטיים ובמחוות קטנות שמביאות את הקורא לבית אבא :
"הכל היא יודעת בבית. כשהיא מנגבת את המזלגות והכפות והסכינים, אחרי ארוחת הערב, היא סופרת אותם בשקט, במנגינה כזאת מזמזמת. היא יודעת כמה פרנזים יש לשטיח בסלון, ותמיד היא יודעת מה השעה בדיוק מוחלט, אפילו שאין לה שעון." (58)
וברקע סיפור החיברות או מדוייק יותר אי החיברות של מומיק, שאינו מצליח להתחבר לבני גילו כי אינו יכול להתנתק מה "שם", שמחלחל לכל אספקט אפשרי של הכאן ועכשיו בחיים שלו.
מומיק הוא ספר גדול על ילד קטן שמאבד את שפיותו לאט ובשיטתיות כמעט מדעית בגלל אירועים גדולים ורחוקים ממנו. כמו הרבה ילדים שבוודאי גדלו בצל אותה שואה שמכוננת את ההויה הישראלית על פניה השונים.
"מומיק", דוד גרוסמן
הוצאת הספריה החדשה, 2005, 120 עמ`
March 29, 2024
גרוסמן כותב זרם תודעתי של ילד עם עולם פנימי עשיר ומעביר דרכו רגשות של בן דור שני לניצולי שואה שאף אחד אחר לא היה יכול לכתוב כמוהו, כנראה. אני צריכה טיפול אחרי הסוף הזה
March 30, 2019
The book is about the experiences of the second generation of Holocaust survivors in the point of view of a 9-year-old boy.
While I enjoyed the plot and characters, I found some of the stylistic choices a little irritating - no quotation marks, sentences that are two pages long, no chapter breaks. I realize that they are supposed make the writing similar to how a child would think, it was overbearing.
While I enjoyed the plot and characters, I found some of the stylistic choices a little irritating - no quotation marks, sentences that are two pages long, no chapter breaks. I realize that they are supposed make the writing similar to how a child would think, it was overbearing.
Displaying 1 - 3 of 3 reviews