מר יגאל מאור, אלמן כבן שבעים ותשע, גמלאי של היחידה הארצית למודיעין שטח וחקירות בנציבות מס הכנסה, מחליט לעבור לדיור מוגן.
במהלך פינוי דירתו הוא מגלה תיק עור ישן שהעלתה אשתו המנוחה אל הבוידם ובו הערות על פרקים עלומים מחייה הסודיים, שאותם העלתה על הכתב בלי ידיעתו.
הרחק מטשקנט פורש את מהלך התחקותו אחר הכתבים שאבדו, ובתוך כך נגלים סיפוריהם של יתומי המלחמה שנאספו בטשקנט בירת אוזבקיסטן, שאליה נהרו אלפי פליטים מפולין ומן האזורים שכבשו הגרמנים בברית המועצות בזמן מלחמת העולם השנייה, והיו אנוסים להיאבק על כל פרוסת לחם.
הגעתי לספר מתוך המלצה בפייסבוק על ספרים שמספרים על תקופת השואה, נדודים מפולין דרך סיביר לאוזבקיסטן. זו היתה המטרה שלי. נתן שחם הוא סופר ידוע לי מילדות, עת הייתי קוראת את סיפוריו ב"משמר לילדים". אהבתי את ההומור שלו ואת העברית. העברית הנהדרת ניכרת גם בספר הזה, והנושאים בהם הוא מטפל כמו חיים בתור גמלאי, בגיל מבוגר, התאלמנות מאשה לה היה נשוי שנים רבות, הטיפול בה בימיה האחרונים, מעבר לדיור מוגן, יחסים עם ילדים מבוגרים, השכרת דירה לזוג עולים, פיתוח יחסים חדשים עם בני גילו בדיור המוגן – מאד מעניינים. אבל לא מצאתי כאן את מה שחיפשתי – את הסיפור של הנדודים המובטחים. הסיפור כולו הוא חיפוש של מר מאור, הגמלאי האלמן אחר כתביה של אשתו שנעלמו למקום עלום: האם שרפה אותם, גרסה אותם, או שהעבירה הכל למנחה שלה בסדנת כתיבה? מיהו אותו חותם בראשי תיבות שהיה ביקורתי באופן קטלני כלפי יצירתה.? בשלב מתקדם הוא מגיע לספר שכתב סופר ידוע ובו הוא מגלה , אולי, רמז לסיפור של אשתו. כל הסיפור הזה מסופר בספר בעמוד אחד בלבד, מכיון שיש בסיפור פרטים קשים, הוא מנסה להתחקות אם אכן זה הסיפור של אשתו המנוחה, או שזה סיפור של ילדת טהרן אחרת. הפרטים הקשים השאירו גם אותי בחוסר מנוחה, לא בחוסר המנוחה של הדמות בספר, אלא באם דברים כאלה קרו באמת במציאות, לילדה כלשהי.