ישעיהו ליבוביץ, מגדולי האישים שקמו לעם ישראל בדורות האחרונים, השפיע על ההגות היהודית ועל החברה הישראלית בדרכים שונות. דבריו עוררו תמיד דיון ותגובה, ולמרות זאת, מעט מאוד נעשה כדי להאיר את ההיבטים השונים של עולמו הרוחני של האיש. ספר זה בא להשלים את החסר בתחום זה, והוא כולל מאמרים המתארים והמנתחים את הגותו היהודית והכללית, השקפותיו בתחומי הפילוסופיה והמדע ובשאלות תרבות וחברה, לאומיות וציוניות. את המאמרים כתבו טובי החוקרים בתחומם, ועבודתם מוסיפה נדבך חשוב בעיון בהגותו של ליבוביץ. ליבוביץ האיש והגותו עמדו בעין הסערה של השיח שהתנהל בחברה הישראלית על זהותה ומהותה ועל דרכה הפוליטית. הספר תורם אפוא תרומה חשובה לשיח זה, וממשיך את השיח שהחברה הישראלית ניהלה עם ליבוביץ עצמו.
עורך הספר, ד"ר אבי שגיא, מלמד פילוסופיה כללית ויהודית באוניברסיטת בר אילן, משמש עמית מחקר במכון שלום הרטמן ועוסק בחקר הגותו של ליבוביץ.
Yeshayahu Leibowitz (Hebrew: ישעיהו ליבוביץ) was an Israeli Jewish public intellectual, professor of biochemistry, organic chemistry and neurophysiology at the Hebrew University of Jerusalem and a polymath known for his outspoken opinions on Judaism, ethics, religion and politics.
שעיהו ליבוביץ היה מדען והוגה דעות. שימש עורך האנציקלופדיה העברית והיה פרופסור לביוכימיה, כימיה אורגנית ונוירופיזיולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. נודע כמבקר חריף של ממשלות ישראל, וזכה לכינוי "נביא הזעם של החברה הישראלית".
ליבוביץ פרסם ספרים ומאמרים רבים, שבהם פירט את משנתו הפילוסופית, הדתית והפוליטית. בהגותו הפילוסופית ניכרים יסודות קאנטיאניים מובהקים; יסודות אלה ניכרים גם בגישתו של ליבוביץ לפילוסופיה של המדע, בעיקר בכך שהוא ראה את השיטה המדעית ככפויה על הכרת האדם, ובכך שהוא ראה חלקים ניכרים של ענפי הפסיכולוגיה כעומדים מחוץ לתחום המדע.[1] בהגותו הדתית גרס ליבוביץ כי עיקרה של היהדות הוא המצוות המעשיות, ולא האמונה. הוא התנגד בחריפות לתפיסה הדתית-לאומית, שקידשה ערכים כגון אדמה ולאום. מבחינה פוליטית זוהה ליבוביץ עם השמאל, וכמו כן תמך בהפרדת הדת מהמדינה.
ליבוביץ נודע בסגנון התבטאותו, ובכלל זה בהתבטאויות קיצוניות ופרובוקטיביות, כגון טענתו שבמדינת ישראל ישנם "יהודונאצים". עמדותיו עוררו עניין בקרב חוגים רחבים, גם בקרב מי שהתנגדו להן.