קראתי את הספר בעקבות ביקורת שסקרנה אותי באתר Neglected Books. בדיקה באינטרנט העלתה כי הספר תורגם לעברית (תרגום נהדר בידיו האמונות של יהשע קנז) – זה תמיד מפליא להיווכח, כל פעם מחדש, כמה עשיר אוצר הספרים שכבר תורגמו לעברית במאה השנה האחרונות. ספר צרפתי שנכתב בין מלחמות העולם בידי סופר שמרן – מזכיר מאוד את סגנונו של סלין (אף הוא קצת אנטישמי ואולי מסמפט של הכיבוש הגרמני) בטרגיות ההומוריסטית ובסרקזם המושחז שאינו חדל מלקצץ בגיבוריו ובחברה הצרפתית והאנושית בכלל.
כפי שמעידה תמונת האווזים הנודדים בסוף הספר, בה משתרכים שלושה אווזים בעקבות ראש החץ של הלהקה, לספר שלושה גיבורים תימהוניים, דמויות מוקצנות (ואולי לא) של אנשים שאינם מצליחים להשתלב בחברה (מי כן?).הם כמובן רווקים, כמשתמע. רווקים מזדקנים. שתי דמויות משנה - אחים בני שבעים ומשהו – אוקטב ואלי. שני צאצאים למשפחת אצילים. ביישנים המתקשים בפיענוח קודים חברתיים. הראשון מתחזה תמידי, שבזכות מזל וחבר ילדות צבר הון ומצליח להציג תדמית מכובדת. השני זקן תמהוני וילדותי, שנפלט כבר כשהיה צעיר, מן החברה (כיום היה אולי מאובחן בסוג של אוטיזם). ודמות אחת ראשית – לאון דה קואנטרה – אציל בן 54 שמוצאו מפוקפק, פושט רגל, אחוז חרדות וחסר כל כישורים חברתיים גם הוא.
העלילה עוקבת אחר שתי שנותיו האחרונות של לאון. הסוף כמובן אינו טוב ובמסורת הריאליזם הצרפתי גם אינו יכול להיות אחר. דה מונתרלאן אינו מפסיק ללעוג לדמויותיו ולהגחיך אותן ואינו חוסך שבטו גם ממנהגי החברה הצרפתית שבה הן חיות. יש כאן סרקזם נהדר. בגלל הדמויות הקיצוניות בחוסר היכולת לתפקד חברתית, נוצרות סצנות המגחיכות מוסדות חברתיים ופרקטיקות בורגניות (קטעים משעשעים במיוחד הם הביקורים אצל עורך הדין והרופא הכפרי). וזאת מכיוון שבכל אחד מאתנו ישנה גרסה (מרוככת או לא) של לאון הנוירוטי. כפי שמעיד גם המספר עצמו בסיום הפגישה עם הרופא – "כל זה היה משולל כל הגיון, אך לא כה שונה כפי שאפשר לשער מיחסו של איש רגיל כלפי הרפואה והרופאים."
כתבתי "סרקזם נהדר". אך יש להודות כי כיום כבר לא היו כותבים כך על דמיות הסובלות מבעיות נפשיות. אצל הקורא העכשווי (לפחות אצלי, שבמקרה גם אני בן 54 וביישן) מתעוררות לעיתים מדקרות המצפון מתוך ההתעללות מכמירת הלב שעוברות הדמויות בידי המחבר. ואולי זו גם הייתה כוונתו של המחבר עוד בזמנו. להציף מתוך הקומדיה והלעג לחברה את הטרגדיה שבבסיס הזקנה והקיום האנושי בכלל. ספר מר-מתוק. ולמרות הכאב גם נהדר.