חמסין וציפורים משוגעות

by Gabriela Avigur-Rotem, גבריאלה אביגור-רותם

יחת טלפון אחת מקרקעת את לויה קפלן-דיילת שהתבוננה שנים בעולם וביושביו מגובה של 40,000 רגל;

לויה-רווקה יתומה שאיש לא יגיד לה מה לעשות ומתי - מחויבת לשוב ארצה כדי להתמודד עם צוואה קשה ועם כל מה שהוסתר ממנה עד שעלתה ל"אוויר", היא חוזרת אל הוויית החבר'ה - חומוס - וחמסין ומפענחת את תעלומות העבר תוך שהיא חושפת חדרים ותומרים בבית שנכפה עליה לאור המסמא של השמש הישראלית.

סיפורם המרתק של לויה ובני-דורה הוא סיפורה של חברה שיצרה לעצמה מעטה דק של חגים וטקסים וגינונים מעמדיים - חברתיים והתחברה היישר לעברה הארכיאולוגי-ובכך דימתה לעצמה שסגרה את החשבון עם עברה הקרוב יותר, זה שאותו חווה דור ההורים באירופה.

אבל עבר זה שנדחס במרתפים ובמחילות מבעבע, מתפרץ ומאיים להחריב את הבית על יושביו.

לפנינו רומן ההולך בגדולות.

זהו פסיפס חיוני, תוסס ועוקצני של החברה הישראלית בעשור האחרון, ובה בעת מסע אל אזורי טאבו פרטיים וקולקטיביים, המעוצב בתנופה, בתעוזה ובעוצמה רגשית ואינטלקטואלית.

איכותו הנדירה של הרומן החדש של אביגור - רותם - שספרה הקודם מוצרט לא היה יהודי-זכה לשבחים מופלגים, תורגם ללשונות אחרות והיה לרב - מכר - משתקפת בסגנונו.

אביגור - רותם היא אמנית לשון מהמעלה העליונה, והספר משתף את קוראיו בחגיגה ססגונית של השפה העברית למשלביה ולגווניה.

חמסין וציפורים משוגעות הוא רומן שאינו מתמסר בקלות, אך בהמשך סוחף וכובש - מזמין אותנו לחזור ולצלול למעמקיו.

Genres: Fiction

416 pages, Paperback

First published January 1, 2001

About the author

AVIGUR-ROTEM, GABRIELA (1946– ), Israeli novelist. Avigur-Rotem was born in Buenos Aires, Argentina, and came to Israel in 1950. She studied Hebrew and English literature and worked for several years as a high school teacher. Later she worked as an editor at the Haifa University Publishing House.

(from http://www.jewishvirtuallibrary.org/j...)

Reviews

[Lisa · Rating 5 out of 5]

Here is a book you can sink into, slowly. The water is warm and the sand feels good and squishy between your toes. For a hundred pages or so you are idly enjoying the breeze, the wheeling gulls, the stream of scenes that swirl around Loya's return to Israel. With each rippling, receding wave your feet dig in deeper. You don't notice the sun slowly sinking into the darkening sea. I could stand here all day, water up to my knees, listening comfortably.

Before you realize that Heatwave and Crazy Birds is more nightmare than sleepwalk, or maybe a jagged composite of the two, you're already waist-deep in a cascade of words and it will be too late for you to protest, But I've read enough novels about the Holocaust. You haven't read this one, have you? It's damn good.

[Joslyn · Rating 3 out of 5]

The author's style is a bit of a dense tangle, like our own experience of our thoughts, recollections weaving in with the present's varied, simultaneous impressions. As i result, i found it a slow start -but- once it got rolling (or i got used to it) i stayed up way too late the last couple nights reading it. A few really rich characters get fleshed out through the main narrator's memories upon going back home to Israel for the first time in 25+ years. She's whipsmart, but still utterly disoriented.
I found this book more true to how life feels (a jumble. blind to where things will lead or which are the deadends, lots of grey area) than how clean, organized, & directional it is for characters in some other books. Nothing wrapped up neat with a ribbon, but rich scents, scenes, sounds... Thus, rewarding, worth the read. Also, this book offers glimpses of family life in modern Israel, experiences of the first generation growing up after the Holocaust, seeing the unpredictable breakdown flashback/reactions from the older folks. As well as some history, figures, events, and even some places spanning millennia that i hadn't heard (or heard enough) of.
In all, it's a literary archaeological dig of a family's knowledge and memories and history, including everyone in their lives...

[Genia Lukin · Rating 2 out of 5]

לא בטוחה איך להסביר את התגבוה שלי לספר הזה מלבד לומר שהוא נורא, נורא, נורא ישראלי. ותאמינו לי – זו לא מחמאה.

יש משהו בסופרים היקרים שלנו שכולם מאוד מנסים לכתוב כמו עמוס עוז – במחשבה שגם הם יכולים להוציא נובל, סביר להניח – כאשר ראש החוטאים, כדברי חברתי, הוא עמוס עוז. סגנון כתיבה כזה של זרם תודעה מפרך שרוב העולם או אף פעם א אימץ, או אימץ וכבר נטש. וכל מה שבא לי לעשות אתו זה לתת לסופר מכה על הראש עם פרי עטו המכובד, ולהגיד לו: "תסיים משפט למען ה'!"

אז אביגור-רותם היא ישראלית טיפוסית במובן הזה. הספר שלה מלא בפסקאות בלתי-נגמרות עם מיליוני שלוש-נקודות, וקטעים קצרים שלא מסתדרים בזמן. כמו בכל ספר ישראלי כל מה שהגיבורה עושה בשני שליש ממנו הוא לשכב על הספה ולשפוך לקורא-פסיכולוג מקטעים שבטח קשה אפילו היה לה להבין. עוד נטייה ספרותית ישראלית טיפוסית שאין לי כוח אליה.

הסיבה שהספר לא קיבל ממני אחר כבוד כוכב אחד, וזהו זה, הוא השליש האחרון, שבו סוף סוף דברים מתחילים לקרות, ופתאום בום! קורים וקורים וקראים (לא, זאת לא שגיאת כתיב). אף על פי שהסופרת מבלה שני עמודים בלצטט לנו מסרט שכולנו בטח ראינו לפחות פעם אחת ("שואה" אם נורא בא לכם לדעת) שזה כמעט בלתי נסלח, פתאום אנחנו מקבלים קטעי יומן וסיפור חיים שלם בשלושים עמודים, וזה מרתק וסוף-סוף המשפטים שלה מסתיימים בנקודה כמו בני אדם ו... בקיצור, ספר שונה. אז השליש הזה מקבל ממני צל"ש, ובשבילו אולי אפילו שווה לדשדש בביצה הסגנונית המקומית.

[Revital Shiri-Horowitz · Rating 5 out of 5]

Loved this book. It speaks about the Holocaust from an interesting angle. It is a journey of Loya to her past, after she inherited a house in the village she grew up at, and ran away from 25 years ago. Now she is coming back home to learn about her family secrets.I give it 5 stars.

[Nina]

I was very confused for the first 100 pages or so. But then things began to make a sense and in the end I was very glad to have read it

[Siv30 · Rating 3 out of 5]

טוב, סיימתי את הספר המדובר של השנה.

את האמת אני עדיין בשוק מהסיום שלו : טראח באמצע כלום, לא שלום, לא להתראות, לא נפגש בספר הבא....

הספר חזק, בעיקר לענ"ד הלא קובעת, בקטעים שהיא מתמודדת עם עצמה ועם הזכרונות שלה. בקטעים שהיא מתמודדת עם המכתבים של אבא שלה ועם המפגש המחודש עם האמא האובדת, הסופרת עושה את זה בפחות מיומנות. לצערי ניכר בה שהיא מאבדת את הסבלנות לקראת סוף הספר (בערך מעמ' 300) והיא לא מטפלת בדברים באותה הדקדקנות שנהגה בהם קודם. אולי גם כדי ללמד את הקורא מה בתחום "האני" המתגלה של לויה ומה לא.

אהבתי את הטיפול המדוקדק, הזכרונות, הצלילים - בקטעים האלה שמטפלים בעבר הארצישראלי, ממש אפשר להריח את פריחת ההדרים או לשמוע את החבר'ה ע"י המזרקה ביומכיפור . הכתיבה בקטעים האלה מצליחה לחבר את הקורא לדמות ולהוויה בה היא חייה. גם אם אנחנו לא יודעים באיזה שיכון היא גרה, הצלילים והדמויות מזכירות לנו את נוף ילדותנו האבוד. אבל יתכן שלילדים שלי התיאורים האלה כבר לא ידברו יותר.

לעומת זאת, ניכר בכתיבה, שהסופרת כותבת על תקופת השואה לא מיַד ראשונה. זה לא משלה זה האחר...וכך גם הריחוק בטקסט (שלא מצליח לדבר אליי).

לזכות הסופרת יאמר שהיא מצליחה בריחוק ליצור כתב אישום חריף נגד היהודים בגטו: אלה שידעו והסתירו, אלה שידעו ושתפו פעולה. "איש לא סדק את חומת השקר", ביטוי המביא לתודעת הקורא את האופי ההפכפך של מערכת היחסים בין היהודים לגרמנים (אם הייתה בכלל כזאת). מחד הידיעה מאידך ההשלמה. תיליי תילים של ספרים נכתבו בנושא, אם אני לא טועה גם היודנרט, תפקידם היה גישור בין האוכלוסיה היהודית לנאצים. ההעדפה הייתה תמיד להציל נפש אחת בישראל. הפילוסופיה של שיתוף הפעולה שמרתיחה את לויה כל כך. והדמות של אב מוסיפה, כאילו שלא די לקורא באיזו הבנה עמומה "כמו צאן לטבח"...

מרגישים שהגילויים על העבר מזעזעים את אושיות האישיות של לויה ועם כל זעזוע כזה, גם הקורא עובר זעזוע עמוק - כמו פרח שמפנה את עלי הכותרת שלו לשמש כך ההכרה נפתחת. הפרטים שוקעים בתודעה של הקורא ומאפשרים לו להשלים את התמונה.

אולי לא היה נכון לבחור דווקא בשיטת הכתיבה הזאת (כינו את זה כאן זרם התודעה או משהו כזה) שלא מדברת לכל הקוראים אבל מאידך גיסא אני לא רואה דרך אחרת שבה היא יכלה לספר לנו את הסיפור של לויה בכזאת נאמנות, בכזאת רגישות. גיורא, נחום, אליוט, זאן ז'אק....דווידי, אביה...הצפיה שלא מתממשת לאיזה שביב עם אבי. הכאב שנובע ממערכות היחסים האלה, אפשר להביעו בצורה הטובה ביותר בדרך כתיבה כזו. ממילא היא לא מתמודדת לחלוטין ועד הסוף באותה הדקדקנות עם השואה ולכן גם הדמות של לויה מפסיקה לפתע לפטפט עם עצמה...

הספר דורש קריאה נוספת...או לפחות צריך לתת לדברים לשקוע. אני מצליחה להבין את האהבה הרבה שדוסטו רוחש לספר, גם אצלי הוא הצליח ליצור סמפטייה רבה (ושוב, בקטעים שהיא מתחברת לעצמה ולעבר הארצישראלי שלה).

בהחלט, בנוף הכתיבה היוצרת הישראלית, הספר יכול באמת להחשב ציפור נדירה (ולא שאני מומחית כל כך גדולה לנושא שהרי כבר הצהרתי שקריאת הספר נעשית בתחום מה שאני מכנה "צעדים בוני אמון").

[Golan Schzukin · Rating 3 out of 5]

Good book, but very hard to read.
The sentences are jumping in time and it is hard to know what happens and who says what.
The style reminds me a little Saramago "Memorial Del Convento".