Chamäleon

by Yishai Sarid, Ruth Achlama (Translator)

Shai Tamus ist ein Journalist, der am Anfang seines Weges durch seinen frischen Schreibstil und seine häufigen Fernsehauftritte einige Berühmtheit erlangte. Doch über die Jahre sinkt sein Erfolg, seine Kolumnen werden auf die hinteren Seiten der Zeitung verbannt, und er ist fast vergessen. Auch die Liebe seiner Frau Alona, die sich in angesehenen Galeristenkreisen bewegt, scheint er zu verlieren. Und die Kinder interessieren sich immer weniger für ihn. Als er die Gelegenheit erhält, wieder im Fernsehen aufzutreten, auf der ganz anderen Seite, im patriotischen Kanal, ergreift er sie wie einen Rettungsring. Shai merkt nicht, wie er instrumentalisiert wird, und tut nun alles, damit ihm der Erfolg nicht wieder abhandenkommt. 

229 pages, Kindle Edition

Published September 8, 2025

About the author

Yishai Sarid (Hebrew: ישי שריד) is an Israeli author, novelist and lawyer. His second book, Limassol, became an international best-seller. His fourth book, The Third, became a major subject of public and literary discussion in Israel and won the Bernstein literary award. Sarid works full-time as an attorney, formerly as a public prosecutor and now privately.

Reviews

[Racheli Zusiman · Rating 4 out of 5]

ספרו החדש של ישי שריד, אחד הסופרים האהובים עליי, שקראתי את כל ספריו.
שי תמוז הוא עיתונאי שכוכבו דרך בעבר, בעל טור קבוע בעיתון והופעה קבועה בפאנל בטלוויזיה, אבל במקביל לדעיכת הפרינט ועליית הרשתות
החברתיות, כך גם קרנו ירדה והוא מתקשה להתפרנס. בניסיון לשחזר את תהילת העבר ובזכות התבטאויותיו הממלכתיות והתומכות בשלטון, הוא מתחיל להופיע בערוץ הפטריוטי ולמעשה הופך להיות "שופר" של השלטון.
כפי שניתן להבין, הסיפור פה מאוד מאוד אקטואלי ומתאר את ההתרחשויות במדינה בשנתיים-שלוש האחרונות. בעיניי חוזקו העיקרי של הספר הוא בהקבלה שהוא עושה בין חייו האישיים של שי וספציפית התנהלותו מול אשתו וילדיו, לבין ההתנהלות שלו כעיתונאי מול מה שקורה במדינה. שי הוא אדם פסיבי, מנסה למצוא חן, מקבל את מה שאשתו וילדיו "מאכילים" אותו ולא נוקף אצבע להתנגד להם או להציב גבולות. אשתו עובדת בעבודה חדשה אצל יזם מיליונר, ייתכן שבוגדת בו, והוא מניח לה לנהל את חייה בנפרד ולהסתיר ממנו דברים. ביתו מבריזה מבית הספר, לא לומדת, מסתובבת מי יודע היכן, והוא ואשתו מניחים לה להתנהג כך כי אי אפשר להכריח. בנו הבכור חסר תכניות לעתיד, ולבסוף גם נוסע לארה"ב ושומר על קשר רופף עם משפחתו - ושי ואשתו מניחים לו לענייניו. שי מנסה למצוא חן בפני אנשים שונים ולא מעז לומר להם מה הוא באמת חושב. הוא "מעצב" את הביקורות שלו על הצגות ועל ספרים כך שיהיו רכות ומחמיאות גם כשהוא חושב ההפך. בנוסף לכך, שי בטוריו מטיף לאי עשייה, לאי התקוממות, לשמירה על מצב קיים, ואפילו יוצא כנגד ומתעב את אלו שעושים, שיוזמים, שזועקים (בכל תחומי החיים, לא רק בתחום הפוליטי). לאורך כל הקריאה הדהד לי בראש השיר הידוע "לא השמעתי את קולי" על אלו ששתקו, אלו שהניחו "לקחת את האחרים" ולא מחו, אלו שלא התנגדו. כפי ששי מעלים עין ושותק מול מה שקורה במשפחתו, כך גם הוא מעלים עין ושותק מול מה שקורה במדינה.
"בלעתי" את הספר תוך כמה שעות והלכתי לישון מאוחר בגלל זה, משום שזה ספר שאי אפשר להניחו מהיד והרגשתי שאני חייבת לקרוא אותו ברצף ללא הפסקות. הספר מרתק וסוחף מאוד. ספר חזק עם מסר חזק.

[Gal · Rating 4 out of 5]

מי ידע שאלדד יניב נעשה איש חשוב מספיק בשביל שתכתב עליו ביוגרפיה?

[Adi Elkin · Rating 3 out of 5]

אם היו נותנים לספר הזה להתבשל עוד שנה שנתיים, הוא היה יכול להיות ספר מבריק ונוגע ללב על חלומות שלא התגשמו, על הרצון להשאיר חותם, על אשליות והתפכחות. אבל הספר ניסה לרכוב על הצייטגייסט הנוכחי (כולל ה7 באוקטובר כמובן) ולמרות שהתיזה שלו היתה מעניינת, במבחן הספרותי הוא לא הצליח מספיק. דווקא משום שהיה אפשר לראות בין המאמץ כמה טוב הספר הזה היה יכול להיות

[Lila Porat · Rating 4 out of 5]

אני מאוד אוהבת את הכתיבה של ישי שריד אבל את הספר הזה התקשתי לקרוא כי את הגיבור גם שנאתי וגם ריחמתי עליו בו זמנית.
זה נראה ספר פוליטי אבל מבחינתי זה הוא ספר על מוסר. מוסר שנאבד. מוסר שחסר.
זהו ספר על בדידות ועל שקרים לעצמך.
זהו ספר על אכזבה מאיך שהחיים התגלגלו להם.
זהו ספר על השקר הגדול וכמה הוא נהיה קל.
תחושה של תסכול ועצב.

[Benndii · Rating 5 out of 5]

Ein großer, kurzer Roman über Macht, Anpassung und Selbsttäuschung

In einem politisch aufgeladenen Israel, in dem die Gesellschaft zunehmend gespalten und die Medienlandschaft selbst Teil dieser Spaltung ist, erzählt Yishai Sarid die Geschichte eines Mannes, der sich selbst verliert, während er nach Bedeutung sucht. Chamäleon ist ein Roman über Anpassung, Macht und Selbsttäuschung – und darüber, wie leicht sich moralische Überzeugungen in ehrgeiziger Selbstinszenierung auflösen.

Shai Tamus ist kein großer Menschenfreund. Das macht ihn nicht zu einem schlechten Menschen, aber auch nicht zu einem sympathischen. Er ist Durchschnitt – und empfindet das als Zumutung. Denn Shai will mehr: Sichtbarkeit, Einfluss, Glanz. Von Beginn an begleitet man ihn als Beobachter, nicht als Mitfühlender. Sarid schreibt in einem Stil, der kühl und präzise bleibt, fast wie ein Bericht über den eigenen Untergang.

Der Roman beginnt leise, beinahe unscheinbar, mit der Beschreibung eines Mannes, der in der israelischen Medienwelt Fuß gefasst hat, aber zunehmend das Gefühl hat, übersehen zu werden. Die Sprache ist journalistisch knapp, oft in indirekter Rede gehalten. Gespräche werden erzählt, nicht geführt, was den Ton distanziert, aber zugleich gnadenlos ehrlich macht. Ein Satz wie „Am nächsten Morgen würden haufenweise Artikel der besten Journalisten erscheinen, und er wollte sie alle übertreffen“ enthält in seiner Nüchternheit alles: Ehrgeiz, Vergleichswahn, das Gift des permanenten Wettbewerbs.

Shai ist ein moderner Opportunist. Er wechselt Positionen, Meinungen, Überzeugungen wie ein Schauspieler Kostüme. Trotz seiner „brillanten Artikel, Kolumnen und Reportagen“ erkennt ihn niemand auf der Straße. Die Kränkung sitzt tief. Als er in einem Gerichtsverfahren wegen eines Kfz-Schadens öffentlich bloßgestellt wird, schlägt seine verletzte Eitelkeit in Wut um – und schließlich in Ideologie. Seine Kolumnen werden persönlicher, radikaler, lauter. Schritt für Schritt entfernt er sich von seinen alten Idealen und Menschen. Wer nicht für ihn ist, ist gegen ihn: Freunde, Kollegen, sogar seine Frau und Kinder.

Alona, seine Frau, arbeitet in einer Kunstgalerie – eine Welt aus Oberflächen, Statussymbolen und Prominenz. Sie spiegelt Shai auf schmerzhafte Weise. „Da ist nichts hinter der Maske. Hohl. Leer.“ Ihr Satz ist nicht nur Diagnose, sondern Verdammung. Sie erkennt, was Shai verdrängt: dass seine Anpassung keine Tarnung mehr ist, sondern Selbstaufgabe.

Der Roman ist episodisch komponiert, mit abrupten Szenenwechseln und einem fast filmischen Tempo. Man springt mit Shai durch Welten – Redaktionen, Studios, Gerichtssäle, Talkshows. Das Tempo spiegelt seine Rastlosigkeit: immer weiter, immer lauter, immer sichtbarer. Sarid nutzt diese Struktur, um zu zeigen, wie Anpassung zur Sucht werden kann. Wie ein Chamäleon passt Shai sich der Umgebung an – oder besser gesagt, er tut das Gegenteil: Das Chamäleon ändert seine Farbe, um sich unauffällig einzufügen, während Shai seine Farbe wechselt, um sich von seinem Hintergrund abzuheben und Aufmerksamkeit zu erregen. Sichtbarkeit wird seine Religion, Medien und Macht die Gottheiten, denen er dient.

Sarid verzichtet auf Pathos. Er zeigt den Fall eines Mannes, ohne ihn moralisch zu kommentieren. Dadurch gewinnt der Roman an Wucht: Der Leser ist betroffen, wie kompromisslos Shai vorgeht, wie rücksichtslos er wird, sobald jemand seine Selbstinszenierung bedroht. Was ihn anfangs antreibt – Relevanz, Anerkennung, Liebe – wird zu seinem Untergang. Die Mechanismen, die ihn groß machen, verschlingen ihn schließlich.

Chamäleon ist ein Spiegelroman. Er hält nicht nur seinem Protagonisten, sondern auch seiner Leserschaft etwas vor: die Faszination am Absturz, den Wunsch, gesehen zu werden, und die Bereitschaft, dafür Prinzipien aufzugeben. Sarids Prosa ist klar und unbestechlich. Keine Metapher zu viel, kein moralischer Zeigefinger. Gerade diese Zurückhaltung macht das Buch so eindringlich.

Im Vergleich zu Filmen wie Falling Down mit Michael Douglas entfaltet Sarid sein Drama nicht über äußere Eskalation, sondern über psychologische Genauigkeit. Die Explosion passiert im Kopf, nicht auf der Straße. Es ist ein stilles, aber gnadenloses Zerbröckeln.

Im israelischen Kontext liest sich Chamäleon als präziser Kommentar auf den Aufstieg rechter Medien und die wachsende Kluft zwischen Intellektuellen und Populisten. Doch das Buch trägt weiter: Es handelt vom Zeitalter der Sichtbarkeit, in dem Aufmerksamkeit zur Währung geworden ist – und moralische Standfestigkeit oft den Preis dafür zahlt.

Yishai Sarid gelingt es, all das in knapp 250 Seiten zu verdichten. Kein Wort ist überflüssig. Kein Kapitel lässt los. Man bleibt zurück mit dem Gefühl, Zeuge eines unausweichlichen Absturzes geworden zu sein – und vielleicht eines Spiegelbilds unserer eigenen Gesellschaft.

Absolute Leseempfehlung von mir!

[Noam · Rating 4 out of 5]

כל ספר של ישי שריד מחזיק מראה גדולה רק כמה סנטימטר מהפרצוף הישראלי. מה שרואים בה הפעם מבעית, מכאיב, מטלטל ומשאיר אותך פעור פה, בקיצור: כל מה שמעדיפים לא לראות. הנחמה היא שהספר גם עוזר להבין איך זה קרה. אם ב-2015 הוא עוד נזקק לדימויים תנכיים כדי לכתוב דיסטופיה על ישראל משיחית ('השלישי'), הרי שכיום הוא רק צריך היה לקרוא עיתון או להקשיב לחדשות. אני נוטה לחשוב ששום דבר בספר הזה לא בדוי. כל הדמויות מוכרות.

העלילה מתרחשת בשנה הראשונה של ממשלת נתניהו השישית, השנה שלפני ה-7 באוקטובר, זמן בו המציאות עוד נראתה תמימה בהתחשב בזו של היום. ה"גיבור", שי תמוז, הוא 'עיתונאי ותיק שהתפרסם בתחילת דרכו בזכות כתיבתו הרעננה' עם דגש על 'תחילת דרכו'. הספר נפתח בסיפור דעיכתו ממעוף ציפור כדי להתחיל מההתחלה בעמוד 18 (ח"י?) ולפרט את סיפור ההתקרנפות שלו.

שי תמוז הוא אדם חסר כריזמה וחסר בטחון המחפש הכרה. הוא מקנא, מתמרמר, עסוק במה יש לו ביקוש במקום במה שיש לו להציע. כמו כל נרקיסיסט הוא מנפח את עצמו ומנסה ליצור קשר אך דווקא בגלל זה הוא נכשל ואז כועס על העולם. זו לא אשמתו, זו אשמת האחרים. המערכת שמחה כמובן לחבק אותו בזרועותיה, חיבוק מחניק, לבלוע אותו, והוא נענה ברצון, תאב שררה. הוא לובש מקטורן כדי שלא יראו שזיעה מתפשטת בבתי השחי שלו. סיפור כזה זה לא יכול להיגמר בטוב.

האם זו הזיה? סיוט? זו המציאות הישראלית. גירסא מודרנית ל'קונפורמיסט' של מורביה. שי תמוז הוא מרצ'לו כשבידו עט במקום אקדח.

עכשיו אנסה להתאושש מחוויית הקריאה הזו...

נ.ב. הזמנתי את הספר מהארץ באוקטובר 2024. בדרך כלל אני מחכה וקורא ספר של ישי שריד רק כשהספר הבא שלו יוצא לאור אבל הפעם לא יכולתי להתאפק יותר. רק כשהתחלתי בקריאה שמתי לב שיש לי עותק שישי שריד חתם בו והקדיש: 'לימים טובים'. עמדו לי דמעות בעיניים, ישי. לצערי אני עדיין מחכה לימים טובים...


Itamar Ben Gvir demonstrating against cease fire in Gaza, July 15th, 2014, via Wikimedia Commons

ציטוטים

'שי היה נרגש אבל הצליח לומר את הדברים שתכנן - שאמנם באופן אישי חייו טובים, אבל הוא מרגיש חובה להשתתף בהצלת המדינה ומוכן לקפוץ לקלחת, אי אפשר יותר לעמוד מנגד, מי כמו לפיד יודע את זה בעצמו, ולכן הוא רוצה להציע לו את שירותיו. במשפט האחרון הקול שלו מעט רעד ובסיומו כחכח. לפיד נראה כמי ששמע את השיחה הזאת אלף פעמים והבליע חיוך קטן. "בוודאי," אמר לו, "אשמח שתצטרף למפלגה שלנו, אדם כמוך יכול לתרום, העוזרת שלי תיתן לך את המספר של מי שמרכז אצלנו את המתנ��בים..."
פתאום שי הרגיש שהאצבע שלו קופצת, כאילו הצביע בכיתה, ואמר: "סליחה, יאיר, אבל חשבתי לבוא ממקום יותר גבוה, בכל זאת אני מביא איתי מטען," הוא הרגיש מושפל וראה את התוכנית שלו קורסת, ואז נכנסה העוזרת של יאיר לחדר ואמרה שאיזה שגריר ממתין לו בחוץ.' ע.32

'שי כתב ערך על עצמו בוויקיפדיה. עיתונאי. מבקר תיאטרון ותרבות. שנת לידה. היכן למד. שירות צבאי. עבודתו בעיתון. הופעותיו הישנות בטלוויזיה. הפניות לכתבות ולטורים נבחרים. צירף תמונה מלפני כמה שנים עם חיוך קפוא. שוב ושוב נכנס אליו בימים הבאים, והוא נראה לו דל להחריד.' ע.38

'הוא מזג לעצמו יין וראה שיוליוס הניח את ידו על הכתף החשופה של אלונה בין נצנוצי המצלמות. איש לא העיף מבט בציורים שנתלו על הקירות. כולם היו מרוכזים בפרצופים הזוהרים מהטלוויזיה. רק שם אתה הופך באמת לאדם, אמר לעצמו והמשיך לשתות. רק שם. זו האמת.' ע.80

'על הטלפרומפטר כבר הכינו את הפתיח עבור המנחה, ומנהל הבמה קרא בקול: "עוד דקה." שי הזדקף במקומו וראה את דיוקן פניו על אחד המסכים ואמר לעצמו, אתה מלך, כוכב, נהדר.' ע.96

'"עצה ידידותית," אמר לו המנחה אחרי אחד השידורים והניח יד פטרונית על שכמו, "תתעורר. אני הרבה שנים על הגלגל הזה ובכלל לא נעים להיות למטה. יכול להיות שכבר לא תחזור." שי הודה לו והרגיש חלש. הוא ראה גל עצום ועכור מתקרב אליו, מלא חלאה, ורגליו היו לכודות בחול בלי יכולת לברוח.' ע.188

[Evaczyk · Rating 4 out of 5]

Nein, einen Sympathieträger hat Yishai Sarid mit seinem Protagonisten Shai Tamus in dem Roman "Chamäleon" wirklich nicht geschaffen. Der Journalist, Vater zweier mehr oder weniger erwachsenen Kinder, hat seine besten Berufsjahre hinter sich. Für das Zeitalter der sozialen Medien und permanenten Selbstvermarktung fehlt ihm ein wenig der Biss, vor allem aber der Instinkt, sich in den Vordergrund zu drängen. Und auch seine Ausgewogenheit, sein Harmoniebedürfnis haben eine kurze Zeit der Fernsehpräsenz und damit eines gestiegenen Bekanntheitsgrads schnell wieder sinken lassen. Er fühlt sich in die mediale und gesellschaftliche Bedeutungslosigkeit versinken - und das gefällt ihm gar nicht.

Dies alles ändert sich, als Shai nach einem wütenden Social Media Post die Aufmerksamkeit eines rechtspopulistischen Senders erhält. Man interessiert sich für ihn, bietet ihm eine Plattform, instrumentalisiert ihn. Immer mehr wird Shai nur Sprachrohr der Einflüsterungen eines Politfunktionär des Regierungschefs. Während alte Freunde und Nachbarn auf die Straße gehen gegen dessen Politik, verteidigt Shai sie mit immer beißenderer Polemik, nur um sich Aufmerksamkeit und mediale Präsenz zu erhalten. Auch innerhalb der eigenen Familie ist er immer isolierter.

Sarid zeigt die Karriere eines Opportunisten und Mitläufers, eines, der gegen besseres Wissen und seine alten Überzeugungen, die er immer radikaler verleugnet, sich an die Macht und die erhoffte Popularität anbiedert. Da das alles aus seiner Perspektive mit einer Mischung von Rechtfertigung und Selbstgerechtigkeit erzählt wird, wirkt dieser Charakter nur umso widerlicher.

Zugleich zeigt der Autor die Zerrissenheit der israelischen Gesellschaft in politische Lager, ethnische Gruppen, Religiöse und Säkulare, ein schwarz-weiß-Denken und eine zunehmende Polarisierung, die auch in den privaten Bereich geht. Im Roman wie im wirklichen Leben wird der 7. Oktober zur Zäsur, denn Shais Tochter im Teenageralter wollte zu einem Musikfestival im Süden Israels. Erst die Ungewissheit und Todesangst um seine Tochter sind der Moment, in dem Shai innehalten und sich fragen muss, was ihm am wichtigsten ist.

Sarid erzählt eher langsam. Die Entwicklung zum Jasager, der sich instrumentalisieren lässt, geht über die israelische Gegenwart hinaus und ist überall denkbar.

[Marius · Rating 3 out of 5]

Sarid erzählt die Geschichte des israelischen Journalisten Shai Tamus, der sich auf seinem Fall in Bedeutungslosigkeit an den letzten Halm krallt, den er zu fassen bekommt: Er stellt sich in den Dienst rechtsextremer politischer Spieler und gibt immer mehr von dem auf, das ihm wichtig war: seine Integrität und seine Familie. Dabei wird die zunehmende Bereitschaft sich in den Dienst der anderen zu stellen gut beschrieben.
Alles in allem bleibt die Geschichte aber hinter ihren Möglichkeiten. Der unreflektierte Narzissmus von Shai scheint über die gesamte Geschichte sein einziger Antreiber zu sein; eine Auseinandersetzung mit innerpsychischen Konflikten bleibt weitgehend aus. Der Schreibstil ist bewusst kurzweilig aber mutet dadurch zu einer Art Zeitungsartikel an.

[Itai · Rating 3 out of 5]

כתוב באופן נוקב ומושך, קל לקריאה, אם כי תחושת המועקה והקרינג' בחלקו הראשון של הספר מעט מוגזמת (למרות הכרחיותה). הביקורת נגד הממשלה והמצב הנוכחי מאוד ישירה ולא מנסה להיות מעודנת, יש בזה מן הקסם, אבל גם פשטנות כלשהיא.

מומלץ לשמאלנים מיואשים וחובבי מותחנים פוליטיים, אבל רק בהנחה שאינם ימניים בדעותיהם. הספר בז באופן כה מופגן לנתניהו, ערוץ 14, בן גביר, ומפעל ההתנחלויות, קשה לי לתאר שקוראים שאינם שותפים לדעותיו של הסופר יהנו ממנו.

(הספר מתייחס לאירועי ה-7 באוקטובר, לאלה המחפשים אסקפיזם - הימנעו מהקריאה)

[yoav · Rating 3 out of 5]

ישי שריד הוא אחד הסופרים האהובים עלי והיופי בספרים שלו שיש להם איזה משקע שנשאר איתי ולפעמים מתעורר כמה ימים אחרי הקריאה. אז נתתי לזה כמה ימים לשקוע.
כמו בכל ספריו של שריד גם כאן הכתיבה ישירה, קולחת והסיפור חזק ומעניין, אבל...
זה הרגיש מאוד דידקטי ומרוחק, ההקבלה לאירועים היום יומיים ולאנשים המוכרים לא רק שלא הוסיפה לי עומק אלא רידדה את הדמות של הגיבור. כן הוא צמא לאהבה, כן זה בא מחולשה אישית, מה יש פה שלא ניחשנו כבר? מה יש בסיפור הזה שלא ידענו?
הרגשתי שיש פה איזו ניסיון מוחזק לשחרר את הזעם (של הסופר? שלי? שלנו?) יש בזה משהו מספק מאוד אבל גם לא.

[Neta · Rating 3 out of 5]

קרינגי ברמות. תיאורים דומים מידי למציאות... הדמות של שי הייתה מסורבלת וזה הקשה עלי "להיכנס" לסיפור

[Naama · Rating 4 out of 5]

מעורר מחשבה ומבאס ואני אומרת את זה כמחמאה

[Maike · Rating 3 out of 5]

3.5

[Ursula · Rating 3 out of 5]

Hat für mich erst spät zu Fahrt aufgenommen, dann allerdings richtig gut!

[yoram orad · Rating 5 out of 5]

ספר מהמם, מרתק ומעורר מחשבות, ככל שאר ספריו של ישי שריד, אבל הפעם הוא נוגע ממש באקטואליה הנוראה של חיינו. אהבתי מאד

[(L)eigh · Rating 2 out of 5]

סופר heavy handed אבל הנעים את זמני על מיטת הקומותיים הכי עבשה ברמת גן!