שירלי, יועצת אסטרטגית מצליחה, היא אישה חזקה אשר יצאה משכונת העוני שבה גדלה ובנתה את עצמה בעשר אצבעות. היא גרה בדירה יפה, נשואה ואֵם לילד, והיא מנהלת רומן עם אסף, מורה ותיק לפסיכומטרי, שגם הוא בא מרקע מורכב אבל השאיפות שלו מסתכמות באספרסו טוב ובזמן פנוי לתחביביו. היא לא התכוונה לעזוב את בעלה; הוא לא רצה יותר ממה שהיה ביניהם. הרומן נגמר, והם מצליחים להמשיך הלאה בחייהם, אבל תאונת דרכים קטלנית בליל חורף חשוך מאלצת אותם להתמודד עם הכרעות קשות – כל אחת מהן תזעזע את עולמם מן היסוד, ואי אפשר לחמוק מהבחירה ביניהן. שי אספריל, מחברם של השופט ואילו נולד איטלקי, חוזר בספר מסעיר שמעורר מחשבה על אהבה ונאמנות, על מוסר ודחפים, על גורל ובחירה, ושואל מהי בגידה ומהי בעצם חברות.
בסך הכל זה אמור להיות סוג של רומן, לדבר על יחסים בין אנשים, על ההוויה הישראלית... הקריאה די זורמת, יש חלקים יותר מעניינים ומותחים, וחלק קצת פחות... אבל תוך כדי קריאה עלתה אצלי רוב הזמן השאלה: איפה העורך?? הנה כמה דוגמאות, ויכולתי להמשיך עוד אבל נראה לי שהן מדגימות בצורה טובה את הטענה:
א. לא כל אחד יכול לכתוב סיפור שמסופר מנקודת מבט של אישה! ובמקרה הזה, התיאור לא אמין בעליל... ב. ניסוחים כמו: "הבטן שלה כואבת... היא רצה לשירותים ומרססת את האסלה" נו באמת, זה לא פוסט בפייסבוק, אני בטוחה שאפשר היה לבחור מילים יותר מתאימות ג. זה אמור להיות רומן רומנטי... למה לדחוף אג'נדה של מתנגדי חיסוני קורונה על פני עשרות עמודים ברבע האחרון? בספר שיצא בשנת 2025... ד. באחד הפרקים האחרונים מתוארת משפחה שעוברת לגור בקיבוץ בארי, בשנת 2022. ושם בערך זה נגמר. שוב השאלה, למה?
3.5* מצד אחד, שי אספריל יודע לספר סיפור - ספר שקל לקרוא, הוא זורם, קולח, מסקרן, כנה, גורם לחשוב. מצד שני, השליש האחרון של הספר לא מספיק עמוק, אני לא האמנתי לסוף שלו, נשארו הרבה פילים בחדר.
הספר כתוב טוב לרוב אבל יש כמה ביטויים שקצת וולגריים מידי לטעמי. העלילה זורמת לרוב אבל אני חייבת להודות שלא התחברתי לדמויות הראשיות. אסף הוא גבר חסר שאיפות או רצון לחיות אם אתם שואלים אותי, הוא חדל אישים ומהרגע שהוא וויתר על ההיכרות עם הבת שלו הוא הפך לבלתי נסבל מבחינתי... וזה שהוא בוחר באישה שדורסת ומפקירה במקום בחבר ילדות שמתמודד עם אבל ויגון וחוסר ודאות לגבי מה קרה זה כבר חרא של בן אדם יש רק דמות אחת שמאפילה עליו בנוראות וזאת שירלי. אישה אינטרסנטית, צבועה וחיה באשליות שהיא יותר ממה שהיא. היא זולה ועושה צחוק מכל האנשים בסביבתה. היא בוגדת בבעלה ללא מחשבה שנייה וכשבתה נולדה ממעשה ניאוף עם אסף היא מרחיקה את אסף מהילדה ועושה צחוק מבעלה.... כשהיא דורסת את הנער המסכן היא מאשימה את כולם חוץ מאת עצמה ולמען האמת הלוואי שהיא לא הייתה מתחמקת מזה... היא ואסף הם זוג נוראי וזה שהסופר בחר לזרוק בסוף הספר שההורים של הילד הנדרס עוברים לבארי שנייה לפני ה7 באוטובר זה מראה על ניצול ציני של טרגדיות מבחינתי. אני לא חושבת שאקרא שוב את הספר אבל זה כן מעלה שאלות מוסריות וגרם לי לשאול מה אני הייתי עושה בסיטואציה כזאת אז מבחינה הזאת אני מצדיעה לשי אספריל
This entire review has been hidden because of spoilers.
שירלי יורשת מאביה לא רק את מראה המצודד וחריפות המוח, אלא גם את החיבה לריגוש שבבגידה. גם המקצוע שבחרה – יועצת אסטרטגית – נע במרחב מוסרי אפור. תפקידה להושיע בהסחה שקר ורמיה אנשים רמי דרג שהסתבכו. היא פוגשת את אסף, בן גילה, ופגום מוסרית כמוהה, שמסרב להיכנע לציפיות החברתיות ולממש את הפוטנציאל הטמון בו, הן בתחום המקצועי והן בזוגיות. הוא מסתפק במועט, ובוחר “לחיות לצד החיים” ולא להצטרף למרוץ העכברים.
בערב חורפי אחד, חטא רגעי גורר עונש מיידי, וסוחף את גיבורי הסיפור אל תוך מערבולת טראגית, שמאלצת אותם להתמודד לא רק עם עצמם, אלא גם עם האנשים הקרובים אליהם ועם יצר ההישרדות והאנוכיות האנושית.
הרומן כתוב היטב, מעורר מחשבה, ומשאיר את הקורא מהורהר זמן רב אחרי הסיום.