ביקום אחר היו מאורעות תרפ"א מתקפת זומבים. הסופר יוסף חיים ברנר וחבריו נלכדו בבית חווה, מוקפים פגרים רצחניים. הקשר עימם ניתק, ייתכן שהם האנשים החיים האחרונים בארץ ישראל. ובלב המצוקה הזאת — ברנר כותב. יום רודף יום ודף רודף דף, וברנר רושם וכותב ומוחק ומתקן: על הניסיון הנואש שלהם לשרוד, על פעולות החילוץ האובדניות, על שיגעון הכפתורים שאחז ברינה שץ הקטנה, על קצין בריטי מסתורי שצונח לפתחם ממטוס בוער ועל שלושה כוורנים נודדים שצצים מתוך השממה.
שכול וכשלון וזומבים הוא הרומן העברי הראשון מתחום המאש־אפ הספרותי, שסופרים עכשוויים מתבססים בו על יצירות מהקָנון הספרותי הקלאסי וכותבים מתוך דיאלוג איתן יצירות חדשות בסוגות אחרות לגמרי. רומן המאש־אפ המפורסם ביותר, שממנו ההשראה הראשונית לכתיבת ספר זה, הוא גאווה ודעה קדומה וזומבים.
אומר חיים באר:
"ספר זה, מפרי עטו של אמיר חרש, ספר מפתיע שרוחו הגדולה של יוסף חיים ברנר מעלעלת בין דפיו ומפיחה רוח בין משפטיו, הוא נס ספרותי בימים קודרים של שכול וכישלון. לא מצאתי דברים מדויקים לתתם על גבו של ספר יחיד ומיוחד זה, דברים שייתנו ביטוי מדויק לתחושה המפעימה שליוותה אותי לכל אורך הקריאה בו, יותר מאשר המשפט הזה מתוך צוואת המספר הנעלם של מכאן ומכאן: "דבר־מה עצוב, פשוט, מעורר חמלה, ויחד עם זה סודי, חשוב ויקר עד אין קץ"."
״שכול וכישלון וזומבים״ של אמיר חרש (וברנר…) הוא הספר הראשון מז׳אנר המאש-אפ הספרותי שיצא לי לקרוא. לאחר שקראתי ואהבתי את ״גאווה ודעה קדומה״, ראיתי שיש ספר שנקרא ״גאווה ודעה קדומה וזומבים״ עם תמונה של אליזבת׳ בנט כזומבית על הכריכה. אני מודה שהסתכלתי על זה בגיחוך ותהיתי לעצמי מי יקרא את הספר הזה ולמה בכלל מישהו חשב לעשות אותו?
חמש שנים מאוחר יותר והנה אני היום, קורא את הספר הזה כחלק מפרויקט פרס ספיר שלי. גילוי נאות: מעולם לא קראתי ברנר. ולמעט קריאה בויקיפדיה על מאורעות תרפ״א לפני קריאת הספר - אין לי ידע אודות ברנר. כל זאת כדי לומר שאין לי איזה מקום ומואר בלב לברנר ולכתביו, ולא קראתי ספר זה בערגה לתקופה שאיננה. אני כנראה לא קהל היעד של הספר, ולכן אולי ביקורת זו אינה ביקורת שיש להתייחס אליה. ואולי דווקא משום כך - יש להתייחס אליה ביתר שאת.
ברנר וחבריו נרצחו במאורעות תרפ״א על ידי ערביי א״י. בספר זה, אלו לא פרעות של אנשים בשר ודם - אלא של זומבים. הסוף ידוע מראש אך העלילה שונה מכל מה שאנחנו מכירים. ראשית, אני חושב שזה אחד מהספרים הבודדים בעברית שעוסקים בזומבים, ורק על כך מגיעה הורדת כובע בפני חרש. לקחת נושא כל כך שולי ולא מדובר בחברה הישראלית ולחבר אותו לאחד מגדולי הכותבים אי פעם - שאפו. הורדת כובע נוספת היא על השפה העשירה שמרגישה אותנטית (אך כאמור אני לא יודע אם זה אכן כך), ומביאה משב רוח מרענן לספרות המודרנית.
אבל, בסופו של דבר אני אדם של היעד ולא הדרך. וקשה לי להנות ולהיסחף בספרים שאת סופם אני כבר יודע. וכך היה הדבר גם כאן - משהו לא זרם לי ולא הייתה לי חדוות הקריאה שהייתי מצפה שתיהיה. אני חושב שתחילת הספר מצוינת, מלאה בשפה עשירה, מתח ודרמה - אך משהו מכל אלו נאבד ככל שמתקדמים. השפה חוזרת לאט לאט לשפה שדומה יותר לשפתנו היום, העלילה חוזרת על עצמה, וככל שחשבתי על זה יותר גם ״קבועי הזמן״ היו לי לא הגיוניים (מבחינת היכולת של גיברנו לשרוד זמן רב כל כך בלי הרבה מזון).
לסיכומו של דבר - אני חושב שמי שאוהב את ברנר יכול ממש להנות מהספר. כמו גם אלו שלא אכפת להם מספרים שסופם ידוע. אולי אפילו אנשים שאוהבים לקרוא על זומבים יצליחו למצוא חן בספר זה. מבחינתי - הוא היה בסדר. לא כוס התה שלי, אך אני יכול להבין מדוע הוא מקבל הערכה רבה.
הספר בנוי ממחברות שברנר כתב כביכול לפני מותו, על חוויותיו בבית חווה, סמוך ליפו, שם הוא מתבצר עם אחרים לאחר שמתקפת זומבים פשתה בארץ ומאיימת לכלותם. נקודת המוצא של הספר לא ברורה (בוודאי לי, כמי שלא קרא את ברנר מעולם) האם זה עיבוד של ספרו של ברנר "שכול וכשלון" או שזוהי כתיבת מקור בדיונית, ברוחו של ברנר. בדיעבד אני מבין שהשני הוא הנכון, יש כאן שימוש בשפתו של ברנר ובמוטיבים מספריו השונים. למעשה זהו לא רק מפגש ספרותי, אלא מפגש של עולם המציאות עם עולם הבדיון. במציאות , ברנר שהיה חלק מספרות התחייה וכתב את ספריו על עולם ההווה של עולה ציוני, נרצח בפרעות תרפ"א, בבית יצקר. הספר כאן, בעצם מתאר חוויה דומה למציאות הזו (שמן הסתם אינה מופיעה בכתבי ברנר), גם כאן ברנר כלוא בבית יצקר, במצור, כשסכנת החיים אורבת בחוץ ומאיימת לפלוש. בנוסף, זהו ספר על התמודדות החיים מול מצור, שבמסגרתה כל אחת מהדמויות עוברת מטמורפוזה ונדרשת לצאת מעורה ולהפוך למשהו אחר (ברנר מסופר, למורה לרפתן, סופר אחר הופך למושיע הרפתקני, הבעל לחייל ועוד ועוד) היא בעצם אלגוריה לחיי העלייה הציונית, בה ברנר עצמו התמודד עם הרצון, הצורך והכשלון להיות פועל. התוצאה שנוצרה היא רומן כתוב להפליא, מותח לרגעים, הגותי באחר, דיסטופיה-היסטורית, גותי-ישראלי, רומן תחייה ומוות – כל אלו כתובים בעברית קולחת וותיקה כאחד, כאילו נכתב לפני שנים ולמעשה חדש – זו ערבוביה מענגת. מומלץ בחום.